עיר הרווקים הנצחיים

מערכת היחסים הארוכה ביותר שהייתה לי עד כה היא עם העיר תל אביב. בשנה הבאה אני חוגגת כאן עשור. אז איפה עומדת הזוגיות שלנו? האם הגיע הזמן לעזוב?

כבחורה ציונית, החלום שלי היה תמיד לעלות לארץ ולגור בירושלים. במקרה, או שלא במקרה, הגעתי לתל אביב. סדום ועמורה במקום עיר הקודש. היחסים בינינו מורכבים, וכמו הרבה אנשים בתל אביב אני מנהלת עם העיר רומן של שנאה ואהבה. הרעש, הפקקים, העצבים, החסך בחנייה, הדירות היקרות, האגרסיביות של האנשים, חוסר הסבלנות – הכל נכון. ובכל זאת, אני לא עוזבת. לא מסוגלת לעזוב, כיוון שאני פשוט מאוהבת בעיר הזאת. הפכתי להיות תלויה בה, מכורה אליה.

אחד המאפיינים הבולטים פה הוא זמינות הדברים. הנגישות הזאת מעניקה לנו סיפוק מיידי וכביכול אושר, אך הוא כנראה גם הגורם לאומללות שלנו. לאחר שמתרגלים לקבל כל דבר באותו רגע שאנו רוצים אותו, קשה לוותר על זכות שכזאת. אם בא לך לאכול באמצע הלילה, תמיד תמצא סופר, טייק אוואי או מסעדה פתוחה. מה עושים כשגרים בצפון הארץ וחסר חלב או שפתאום מתחשק לאכול פיצה?

כל נושא הסקס והיחסים, הוא גם צורך בסיסי שמסופק כאן ובגדול. שפע הרווקים והקלות בה אנו מכירים אנשים חדשים בתל אביב, הופכת אותה לעיר רווקים נצחיים. הכול מתחיל ונגמר מהר. עבור תל אביביים, כששני אנשים מכירים, לאחר כמה ימים, קוראים לזה כבר "חברות". כשנגמר, לאחר שישה שבועות, יש הרגשה שזה היה קשר משמעותי, רציני בחיים, ובדרך כלל גם זקוקים לטיפול פסיכולוגי כדי להתגבר עליו. הקושי של התל אביבים להתמיד הוא תוצאה ישירה של תרבות השפע בה אנו חיים. עיר קטנה, מלאה בניגודים, וזו אחת הסיבות העיקריות שהעיר הזאת מרגשת אותי.

עליתי לארץ ב-1995, כמה חודשים לאחר רצח רבין. כבר בהגיעי הוצפתי בניגודים שמתקיימים כאן. מצד אחד פיגועים ללא סוף, מצד שני מסיבות ללא סוף. בפורים 1996 הכרתי מישהו והיינו אמורים ללכת למסיבת פורים ענקית יחד. המסיבה בוטלה עקב הפיגוע. אך כבר למחרת, כל המסיבות חזרו. האתמול כבר לא היה, והתחפשנו וחגגנו כאילו אין מחר.

בתל אביב קיימים אינספור מקומות בילוי, מסיבות, תרבות, חנויות, קורסים וסדנאות להעשרה, בתי קפה מלאים 24 שעות ביממה, ניתן להכיר אנשים כל הזמן. אז מדוע כל-כך הרבה תל אביבים מרגישים בודדים ומדוכאים? זה לא סוד, חצי מתל אביב על כדורים. לכל אחד פה יש את ה"מטפל" שלו. האם ה"אושר" בעצם מדומה?

בשנים האחרונות קיימת בי כמיהה עזה לעזוב את העיר ולעבור לצפון. אני משתוקקת לשקט ולשלווה. רוב הזמן אני משוכנעת שזה מה שעליי לעשות, אם כי, אני גם תוהה אם זה באמת יגרום לי לאושר רב יותר. האם השקט והשלווה של הצפון ירגיעו אותי ויגרמו לי להיות אדם סבלני יותר? או האם יתכן שאני זקוקה לכל הרעש והבלגן של תל אביב בכדי להרגיש שאני חיה?

כמו בכל דבר בחיים, עלינו לשמור על פרופורציה ולדעת להוציא את המיטב ממה שמציעים לנו. אני חולה על תל אביב. איני מתכוונת לעזוב אותה בעתיד הקרוב. בינתיים רק אשקיע יותר מאמצים בלטפח את הסבלנות שלי. אנסה לצאת מהבועה הזאת מדי פעם ולחוש את הדברים באמת. אשתדל לתת את הזמן לדברים לקרות. די, אנחנו כבר לא ילדים, צריך ללמוד לדחות סיפוקים.