ילדות זעירות עם חולצות ברבי וקוקיות, ילדים מיניאטורים, בקושי 30 קילו משקלם, מתאמנים כחמש שעות ביום, מתרוצצים מתוחים באולם ההתעמלות. ההשראה לאימונים היא מזרח אירופאית, הנוקשות היא סינית. הם אינם מחייכים. מרוכזים, מופרדים מבתיהם בגיל צעיר (70 אחוז מהם מגיעים מחוץ לבייג'ין). כל סטודנט משלם 19 דולר לחודש ומוסיף 37 דולר על אוכל, השאר ממומן על ידי הממשלה. מחיר טוב למשפחות אמידות, יקר לעניות. ברוכים הבאים לאקדמיית הספורט 'שיצ'אהאי' בבייג'ין, מקום ראשון בייצור ספורטאים. ובהרג תום הנעורים.
כבר מגיל שלוש שנים וחצי יכול ילד להיכנס לפס הייצור האולימפי. ומרגע שנכנס, לא ייצא. סוג הענף ייקבע לפי בדיקות גנטיות ואנטומיות. שחקני טניס שולחן ובדמינגטון ייבחרו על פי רפלקסים מהירים. מרימי משקולות הם בדרך כלל צאצאים של חקלאים, מזונם הרי גדוש בחיטה ובשר המסייעים לבניית השריר. אם בדיקת הרנטגן בעצמות הידיים והרגליים תגלה פוטנציאל גובה, הילד ישחק באחד ממשחקי הכדור. 17,000 אתלטים יש בסין, הם מפוזרים בכ-400 מרכזי ספורט ברחבי המדינה, 'שיצ'אהאי' הוא הוותיק והמוביל
המטרה: הרבה מדליות
מאז 1958, עת הוקמה האקדמיה, עברו בה 3,000 ספורטאים. 25 מהם הפכו להיות אלופי עולם ואולימפיים בהתעמלות, טניס שולחן ושח מט. באולימפיאדה האחרונה ייצגו אותה ארבעה מתוך ה-500 שמתאמנים כיום. אלו שנכשלים, לא מקבלים תמיכה כספית מהממשלה וכשהם עוזבים את מרכזי האתלטיקה, החברה לא ערוכה לקלוט אותם. רובם במצב בריאותי רע - האימונים הרי ספרטניים ונוקשים - והם הופכים להיות נטל. הנה קאי לי, הגיבור הלאומי, שהשתתף ב-40 אליפויות אסיה, ומת חסר כל אחרי שפרש. "את הזהב אנחנו מסננים מבין מיליוני גרגרי החול", הסביר לפני ארבע שנים המנהל הקודם, שאו גונגשו. "רק תבחרו בסוג הספורט ותנו לנו מספיק כסף ונוכל לייצר כוכבים אולימפיים. אבל אם לא נזכה בזהב, זו בושה עבורינו".
ההשכמה היא ב-30 .7:00 דקות של התעמלות לפני ארוחת הבוקר ותחילת לימודים ב-8:00. דגל סין תלוי מעל הלוחות בכל כיתה. לצידו הסלוגן "תלמדו בחריצות, תתאמנו חזק". וזו לא הפעם היחידה בה נטבלים לאומיות וספורט זה בזה. אחרי ארוחת הצהריים התלמידים ישנים כשעה, לפני אימון אחר הצהריים המפרך. עד 21:30, שעת כיבוי האורות, עליהם לאכול, להתקלח ולהכין שיעורי בית. זמן לחברה כמעט ואין, בסופי שבוע הם יוצאים לבקר את משפחותיהם. אלו שנאספים מגיל גן, הוריהם מבקרים אותם מידי יום באקדמיה.
המטרה היא הגשמת החזון הלאומי: מדלייה. "בעבר, אנשים נהגו לומר שסין היא האיש החולה של אסיה, בגלל מבנה הגוף הדקיק", הסביר המורה שו קיאנה. "במערב, ילדים חושבים על ספורט כמשחק, הסטודנטים שלנו רואים את זה כגאווה של המדינה. כל הורה רוצה שבנו ישתייך לנבחרת הלאומית. על ידי הצלחה, סין תמחק את עברה המושפל בעיני הזרים". ולעזאזל הילדות.
הסוציאליזם הצליח רק בספורט
הבחירה לאקדמייה קשה. בטח כשבעורפם של הבוחרים נושפים פקידי ממשלה רודפי הישגיות. עלות כל ספורטאי היא 480-600 דולר. "אנחנו לא יכולים לתת למדינה להשקיע לחינם, חייבים להצליח", אמר גונגשו. הטירוף הזה, מקורו בתחושת רגשי נחיתות של הסינים כלפי העולם המערבי. "לסין יש היסטוריה של השפלות פוליטיות. כשאנחנו פותחים עצמינו לעולם, אנחנו מבינים כמה היינו מאחור", כתב שאו יו, היסטוריון ספורט שחיבר את הספר "החלום להיות מעצמה", המבקר את מאמצי סין במישורים האולימפיים. "זו הסיבה שמדליית זהב חשובה כל כך לסינים. ספורט הוא הדבר היחיד שבו הצליח הסוציאליזם בסין. ואת זה הם רוצים לשמר".