אמריקה יוצאת למלחמה

הו הו הו, מרי קריסמס. חג המולד זו התקופה הזו של השנה בה כולם נחמדים אחד לשני ועושים מעשים טובים רק כדי לפזר קצת קריסמס ספיריט באוויר. אבל מכיוון שהחג הוא עניין לנוצרים בלבד, במדינת היהודים לא יכולנו לצפות במשחקים הללו. ושוב תודה להוט ויס על שהורידו לנו את ערוץ ה-NBA. אם עדיין לא הצטרפתם לעצומה למען החזרת הערוץ, עכשיו זה הזמן.

אחרי המכות בדטרויט, מקהלת הפרשנים באמריקה אמרה כי זו כנראה הנקודה הנמוכה ביותר בהיסטוריה של הליגה, כתם שלא יישכח עוד הרבה זמן, והקומישינר דיוויד שטרן אף התוודה על הבושה שמילאה אותו כשראה שחקנים חוצים קווים אדומים ומרביצים לאוהדים. מילים כדורבנות. והנה מגיע לו חג המולד ומפגיש את שתי היריבות הללו (לוח המשחקים נקבע לפני העונה), ומה עושות הליגה והתקשורת? מייחצנות את המשחק ומכוונות לרייטינג שיא, כמובן. רבים באמריקה טענו בפני כל מי שרק מוכן היה לשמוע שה-NBA כבר לא מעניין והבלגן בדטרויט רק היה המסמר האחרון לאחר הידרדרות ערכים של שחקני הליגה - שרובם די ערסים, בינינו. ההידרדרות היתה המשך של הבושה האולימפית. אבל משום מה קשה להאמין שקיים אוהד כדורסל אמריקאי אשר יחליט לוותר על הסיכוי לצפות בכל כך הרבה דם רע זורם לו על הפרקט, ועל היציעים (ומי יודע, אולי גם קצת דם אמיתי). ורק כדי לתבל עוד קצת את העלילה, ג'רמיין "האגרוף המעופף" אוניל יעשה קאמבק מתוזמן היטב, לאחר קיצור עונשו מ-25 ל-15 משחקים. טלוויזיה במיטבה.

למרות כל ההייפ, סביר להניח שלא נראה שום דבר מעבר למשחק כדורסל סופר פיזי ואינטנסיבי בין שתי קבוצות די בינוניות. הקהל כנראה לא יפסיק לעודד לשנייה אחת, ואין פייסר שלא ישאיר על הפרקט את כל מה שיש לו, אבל כרגע מדובר בשתי קבוצות עם מאזן של 12-12 כ''א, המאיישות את המקומות 6 ו-7 במזרח. וכולם ציפו מהן להיות מאריות הליגה. אם לאינדי יש כמה תירוצים ליכולת החלשה, אז בדטרויט אין מי שיסביר איך אחרי האליפות המופלאה בשנה שעברה, המאמן לארי בראון כבר לא מצליח לעורר מוטיבציה אצל השחקנים שלו. האינטנסיביות היתה הכלי העיקרי של עונת האליפות (מקום שלישי באחוזים של היריבה, לעומת מקום 11 השנה), אבל בינתיים ההפסדים המביכים רק הולכים ונערמים והשבוע הגיע תור הבולס לנצח בפאלאס. צ'ונסי בילאפס, ביג בן וואלאס וגם בראון עצמו כבר יצאו לתקשורת עם טרוניות על כך שמשום מה הם אינם משחקים עם תשוקה אמיתית. ואחרי שיפתרו את העניין הזה כדאי שיתחילו לבדוק מדוע הקבוצה ממוקמת במקום ה-28 בליגה באחוזים מהשדה (עם 42.1%), לאחר שבשנה שעברה איישה את המקום ה-11. הם אף פעם לא היו קבוצת התקפה גדולה, אבל אין ספק שמשהו לא דופק שם.

בצד השני, קואץ' ריק קרלייל עושה את החיקוי הטוב ביותר שלו לילד ההולנדי עם האצבע בסכר. שלושת השחקנים הטובים ביותר של אינדי מושעים (אוניל, ארטסט וסטיבן ג'קסון), וגם ג'ף פוסטר, סקוט פולארד, רג'י מילר, ג'מאל טינסלי, דיוויד הריסון ואוסטין קרושר הספיקו לשבת פצועים על הספסל מאז אותה תגרה. כבר יותר מ-14 חמישיות נוסו באותם משחקים, בדרך למאזן של 5 ניצחונות ו-10 הפסדים. הישג מכובד לכל הדעות, בהתחשב בהרכב הטלאים שנאלצו הפייסרס להציב על הפרקט. סוד ההצלחה היה שקרלייל הביע אמון בשחקנים שנותרו לו, ויצר תלכיד ללא כוכבים, אשר משחק בצד אחד של הפרקט בצורה קבוצתית ביותר, ובצד השני לא מוותר ומנצל את האנרגיות של הקהל. ומה שלא עושה קרלייל, עושה תחושת ה"אנחנו נגד העולם". ולאור העובדה שהליגה מנסה בכל הכוח למנוע את חזרתו של אוניל מהשעיה (מול דטרויט הוא ישחק בכל מקרה), אולי התחושה הזו מוצדקת.

אחד שלבטח לא יקבל החורף מתנה ממר קלאוס הוא קובי בריאנט, שהיה ילד רע מ-א-ו-ד בשנה האחרונה. שושלת הלייקרס פורקה בקיץ כשמרבית חיצי האשמה מופנים כלפי איש אחד - בריאנט. פיל ג'קסון נשלח לו לכתוב ספר במונטנה, גארי פייטון החליף את חלום האליפות הראשונה שלו בחלום אחר - להגיע לפליאוף עם בוסטון, קארל מאלון הואשם בניסיון להתחיל עם אשתו של קובי, ושאקיל נשלח למיאמי בתמורה לשלושה שחקני חמישייה, לא לפני שקיבל איזכור נבזי משהו כאדם שנוהג לשכב עם נשים זרות ולשלם להן כדי שישמרו על שתיקה. בתווך היה גם ריב מתוקשר עם ריי אלן. בהחלט הספק יפה.

לאחרונה, בניסיון נואש להציל מעט את התדמית שלו, החליט קובי לצאת בסדרת ראיונות לרשת ESPN ואף טען שיתנצל בפני אוניל לקראת המשחק המדובר. כששאלו את שאק לדעתו בנושא על ידי מספר עיתונאים, הוא הגיב במבט רצחני והפטיר "השאלה הבאה!". היה גם איום מאוד לא מרומז כלפי בריאנט, שלא יתקרב לאיזור הצבע. יופי ילדים. אז אין כמו קריסמס כדי לאחות את הקרעים וליפול זה לזרועותיו של זה (בעצם, לא בטוח שזה רעיון כל כך טוב).

בשבת בערב יפגשו שני האויבים הללו לראשונה, כששאק מגיע עם פציעה קלה (באגו) ובריאנט עם שבר קשה (בתדמית). למי ששכח, יש גם משחק כדורסל בין שתי קבוצות, וזה אמור להיות העניין, נכון? לא בטוח, אבל בהתמודדות הזו אין ספק שידו של אוניל היא על העליונה. קבוצתו יושבת בבטחה במקום הראשון במזרח עם מאזן 21-7, בעוד הלייקרס של בריאנט מדשדשים להם על גבול הפלייאוף, עם מאזן 14-11. ובעוד הביג דיזל נהנה לו במיאמי עם חבריו הכל כך מפרגנים ועם התואם-קובי החדש שלו (דווין וויד), הקובי המקורי נאלץ להיאבק בשמועות שחבריו לא אוהבים אותו, שהוא לא סומך עליהם ושהוא מונע מהם להתעלות.

כשיש לך בהמה כמו אוניל מתחת לסל, הכל הופך קל יותר והזריקות שלך פנויות יותר. לראיה, לא פחות משבעה שחקני היט מציגים אחוזים טובים יותר מהשדה מממוצעי הקריירה שלהם. וויד, יודוניס האסלם, דיימון ג'ונס ואפילו כריסטיאן לייטנר קשיקא פורחים ונהנים. באל.איי למאר אודום לא יציב, קארון באטלר לא מתרומם, צ'אקי אטקינס לא משתלב ורוב הזמן הכדור אצל האיש שקיבל את הקבוצה לידיו. אז נכון, מאזן 7.2 האסיסטים למשחק של קובי עשוי לתת אשליה של ניהול משחק קבוצתי, אבל קשה למצוא חבר לקבוצה שעלה מדרגה בזכות כך. צ'אד פורד, פרשן ESPN.COM, מסביר שהשלטון הדיקטטורי של הסופרסטאר הוביל למצב שבו שלושה מקורות שונים מהלייקרס סיפרו לו ש"כולם בקבוצה די אומללים ורוצים לעוף משם".

בהחלט יכול להיות שהסטטיסטיקה של בריאנט תהיה מרשימה יותר, אבל הקבוצה של אוניל פייבוריטית. עכשיו, כשלכל אחד יש קבוצה משלו, אחד מהם נראה בדרכו לפלייאוף ארוך ביותר והשני ישמח פשוט להיות שם. לטווח הארוך, זה גיים-סט-מץ' שאקיל. ביום שבת בערב, כמו תמיד ב-NBA, כל אחד יכול לנצח.