מדינת משטרה

בערך בגיל 8 אח שלי צעק לשמעון ביטון (או שחקן אחר של הפועל באר שבע), "צא החוצה יא בן זונה", לאחר שזה כיסח שחקן של הפועל ת"א, וראה את הכרטיס האדום. שניה לאחר מכן התעופף משלוש טריבונות מעלינו אוהד באר שבעי, עם סנדלים, מכנסי ג'ינס קצרצרים ושפם. אני זוכר את זה במעורפל: "אני אזיין אותך יא אשכנזי", ואז כבר מישהו הוריד את הבאר שבעי מעל אחי בן ה–17. הטי שרט של אחי נקרעה, אני רציתי ללכת הביתה אבל את אחי זה לא עניין. נשארנו עד הסוף. נגמר 0:0 או 1:1 ויום טוב טליאס עצר לנו פנדל ממש לקראת הסוף.

בשנים הבאות עוד ראיתי אי אילו מקרי אלימות במגרשי הכדורגל והכדורסל בארץ. בביקורים בטדי תמיד היו קללות, בבאר שבע זריקות אבנים, אבל אף פעם לא אלימות ממש מגעילה. קללות, כאפות כדי להשפיל, אבל אם החזרת להם, הם הלכו אחורה.

את המכות הראשונות האמיתיות שלי ראיתי בחוץ לארץ, מחוץ לאיזה משחק בטורקיה. לא נכחתי במשחק, אבל המכות היו ברחוב ואבי ואני בהינו בהם כמהופנטים. אלו היו מכות רצח בין אנשים ממש מבוגרים, אבל מהר מאד דאגו להפריד ביניהם. הפעם הבאה שנתקלתי במכות רציניות היתה באיזה אתר אינטרנט של מילוול. זה היה בלתי נתפס. אוהדים בעטו באנשים ששכבו על הריצפה, וגם אחרי שאלה איבדו את ההכרה האלימות לא נעצרה. אבל את המכות הכי חזקות בחיים שלי ראיתי דווקא מידי שוטרים ישראלים באחד השערים בבלומפילד. היתה שם אלימות לשם אלימות. אלות לראש, מכשירי קשר לגב ושנאה אמיתית בעיניים.

כשקראתי במשך כל השנה האחרונה את הקמפיינים נגד האלימות בעיתונים הגדולים, כל שנותר לי לחשוב זה איך תמיד המדינה הצבועה הזו ואמצעי התקשורת שלה מפספסים את המטרה. כשאוהדי בית"ר הופכים מכונית סובארו לשתי ילדות או מנפצים שמשה, תמיד מסתירים את העובדה שמדובר בקטינים ולא בבריונים שיכורים, מסוממים ועבי כרס. תנסו אתם לגדול במשפחות מרובות ילדים בשכונה בירושלים ולצאת נורמלים. התיסכולים של תושבי הפרובינציה הם לא משהו חדש. אנחנו נתקלים בהם לכל אורך חיינו: בתיכון, במיוחד בצבא וכל הזמן במגרשי הכדורגל. בדרך כלל, לא צריך לפחד או לברוח מהילדים שהגורל חילק להם קלפים גרועים.

הפחד האמיתי ביציעי הכדורגל הוא אותם שוטרים, שלהם אי אפשר להחזיר והם, בניגוד לאוהדים, לא מחולקים לקבוצות. לא משנה אם אתה אוהד בית"ר, הפועל ת"א או בני סכנין. לא משנה אם אתה רוכל ירושלמי, סטודנט תל אביבי או סוחר נעליים ערבי. ביציע כולנו סובלים מאותה אלימות משותפת וחסרת פרופורציות של כחולי המדים.

שנת 2004 נסבה סביב הקמפיין כנגד אלימות האוהדים. כולם שיבחו את הגברת המודעות לנושא, ורק הפריארים האמיתיים מצאו את עצמם במגרשי הכדורגל. בינתיים, הקהל הבורגני קרא את הכתבות המופרכות ("אוהדי הפועל ת"א התעללו ביונה!") ואסר על ילדיו ללכת לכדורגל. נקווה ששנת 2005 תביא איתה את הקמפיין הנכון. זה שקורא לאנשי החוק לא לקחת את החוק לידיים. זה שמזכיר להם שאת התיסכולים מהשטחים או ממשכורת הרעב שהמדינה מפרגנת להם, הם לא צריכים להוציא על האוהדים.