איך הפסקתי לפחד ולמדתי לאהוב את מכבי

ישראל היא המדינה היחידה בעולם שבה הצהרת כפירה בקבוצה מסוימת תסחוט אחריה באופן אוטומטי גל של תגובות נזעמות, מבטי רחמים וטוקבקים משולחי רסן. הקבוצה הזו, כמובן, היא מכבי תל אביב. אז בואו נבהיר את זה כבר בפתיחה, לטובת אלו מכם שאצה להם הדרך להשאיר כאן למטה הודעת נאצה: אני לא אוהב את מכבי. אף פעם לא אהבתי. התחנכתי על ידי אבא שהוא איש הפועל, ולמדתי מגיל צעיר שאדום זה טוב וצהוב זה רע. אחר כך, כשעמדתי את דעתי, הכרתי את שיטות העבודה של המכונה הצהובה. הכוחנות, הקרבה לשופטים, הנטיה לספח כל כישרון שזז, ולו רק כדי שלא יסכן אותה בליגה, שליפת האגרופים במשחקים מכריעים, שבהם היא עומדת בסכנה. מנגד, בכל פעם אימצתי לי קבוצה אהודה אחרת: פעם זו הפועל חיפה של גודס, אחר כך גליל של הדובדבנים, ולבסוף הפועל ירושלים של האהבה. כל מי שדיגדג את מכבי – ויותר מלדגדג אי אפשר – התקבל בברכה.

2004 נתנה לי את כל הסיבות להעצים את האיבה. ראשית, פיני גרשון חזר ליד אליהו, על כל המניירות הדוחות, הצביעות, הלקקנות וההתגוללות על כל גורם בענף שאינו לובש צהוב. אחר כך הגיע הקמפיין של שמעון מזרחי להשאיר את הפיינל-פור בתל אביב, אחרי שהגויים העיזו לחשוש מהנחיתה במדינה האומללה ומוכת הטרור, המכונה גם ישראל. ואחר כך, כמובן, הפיינל פור, על כל תוצרי הלוואי המאוסים: הסגר בשטחים, האבטחה המטורפת, האנרגיות החולניות ביד אליהו, החגיגות בפארק בכיכוב סאבלימינל, הקבוצה של המדינה, המדינה של הקבוצה. חצי שנה לפני הצונאמי, הגל עצום המימדים הזה שטף אותנו, ולאיש לא היה סיכוי להיחלץ.

ואז קרה לי משהו מוזר: בוקר אחד התעוררתי, וגיליתי לחרדתי שאני כבר לא שונא את מכבי תל אביב. היו לכך סימנים מוקדמים. אתם מבינים, פעם היה קל לשנוא את הצהובים. לכל התופעות המקומממות מחוץ למגרש התלוו בדרך כלל גם כדורסל משמים ושחקנים אנוכיים, באדיבותם של מאמנים כמו צביקה שרף ושחקנים כדורון ג'מצ'י.

אלא שמאז בואו של פיני גרשון למכבי נוצר פעם עצור בין סגנון המשחק היצירתי והחכם של מכבי לבין המנטליות צרת האופקים של ראשיה. קודם היו מקדונלד, האפמן והנפלד, עם הכדורסל המענג בדרך לפיינל פור בסלוניקי; אחר כך נחת אנתוני פארקר, וריחף בדרך לפאריז; ואז הגיעו שאראס ווויצ'יץ', שבנו מכונת כדורסל מושלמת וקטלנית. נכון, מכבי מפסידה מפעם לפעם ושומרת רק כשיש לה חשק, אבל הכדורסל שמפיקה החבורה של פיני גרשון תמיד מרהיב: ריצה, תנועה ללא כדור, סינכרוניזציה מושלמת בין כל חלקי המערכת. גם את האנשים פתאום קשה לשנוא: שאראס ההיפראקטיבי, פארקר המלהיב, וויצ'יץ' החכם ושארפ הבלתי נלאה מנטרלים את כל מנגנוני הריחוק וההגנה.

את התמונה משלימים היריבים של מכבי. אני כבר לא יכול לראות את העולם בשחור ולבן, או ליתר דיוק בצהוב ואדום. דני קליין הספיק לזייף דרכונים, ארז אדלשטיין (כשהוא לא מפרשן ומשחק אותה נופת צופים) משתולל על הקווים, שאול אייזנברג מעביר דרבים ליד אליהו. בלי אהבות ובלי שנאות, אני נמצא כרגע במעין אזור דימדומים ספורטיבי, ורק מצפה לאיזו התבטאות מרגיזה של פיני גרשון או צעד מעצבן של שמעון מזרחי כדי לחזור ולקחת צד. אלא שבכל יום חמישי מחדש, אני מגלה שהמשימה הזו הולכת והופכת קשה יותר.