אנטי שאנטי

הסרט 'החוף', בכיכובו של ליאונרדו די קאפריו, לא ראוי ליותר מדי איזכורים. מה שכן, היתה שם סצינה שדוקא נחרטה בזכרוני, בה יוצא די קאפריו לקניות באי סמוך לאי הבודד, שבו הוא גר עם עוד כמה מוזרים. כל אחד מיושבי האי מבקש כמה מצרכים בסיסים כדי להתקיים, עד שמגיע תורו של אחד השרוטים בחבורה, שמבקש גיליון של 'הדיילי טלגרף'. כולם מסתכלים עליו בתמיהה. "זה בשביל הקריקט", מסביר הבריטי החביב. הקטע הזה ממחיש עד כמה הספורט יושב למשוגעים שבינינו בתוך הורידים, ועד כמה לעולם נצטרך עוד מנה ועוד מנה, אפילו אם נהיה במקום האקזוטי והשליו ביותר בעולם.

פעם גם אני לא הצלחתי להתנתק, אבל אחרי חמש שנים של עבודה בתקשורת הספורט, החלטתי שזהו. הגעתי למצב שאני לא רוצה לשמוע על כלום במשך חודש. אחרי עונה מטורפת בכדורסל הישראלי ובליגת האלופות, עוד נחתה עלינו אולימפיאדת אתונה בקיץ, כך שאפילו את יולי-אוגוסט בחופי ת"א לא הייתי יכול לנצל כמו שצריך. הגיע הזמן לעשות פעולה קיצונית. כך מצאתי את עצמי בנובמבר על המטוס לגואה. זהו - מעכשיו רק בשאנטי.

שבוע בהודו הספיק לסוללה שלי להיטען במלואה. מסתבר שאני לא כל כך זקן ושחוק והתחלתי להרגיש את ההיפראקטיביות שלי, קוראת לי מבפנים. הגיע הזמן לעשות איזושהי 'פעילות ספורטיבית'. "נארגן איזה משחק כדורגל על החוף", אני אומר לעצמי. הבעיה היא שבהודו ובגואה בפרט, לא היה לי עם מי לדבר. כששאלתי כמה חבר'ה ישראלים אם הם יודעים איפה אפשר להשיג כדור, כולם ידעו להגיד לי. רק שהם התכוונו למשהו קצת יותר קטן, ומפוצץ בכימיקלים.

מהכדורגל שכחתי ואחרי עוד כמה ימים הבנתי שישנם רק שני ענפי ספורט שבהם אני יכול לעסוק במדינה הזאת: מסיבות טראנס וקריקט. הבטחתי לעצמי לא לעשות שטויות, אז הלכתי על הקריקט. בהודו משחקים את הדבר המוזר הזה בכל פינה אפשרית, כך שלא ממש קשה להיכנס לתוך איזה משחק. תוך כמה דקות אני באמצע החוף, מוקף בכמה הודים. הם חשבו שאיזה שחקן אנגלי תותח בא לערער להם את הכבוד הלאומי, אבל אני אפילו לא ידעתי את החוקים. חשבתי שההודים הם כאלה שטותניקים, שהם בטח ישתעשעו כשיגלו שאני עושה את הדבר הזה בפעם הראשונה בחיים. מכל ענף ספורט אפשרי, נפלתי על היחיד שאין לי מושג מה עושים בו. זה היה סיוט. העדפתי כבר להיות באותו רגע חבר בקבוצת הוקי קרח קנדית, שם לפחות הייתי יודע שצריך להכניס את הדיסקית לשער, גם אם היו מפוצצים לי את הצורה. אבל מה לעזעזל הם עושים? מי המציא את הדבר הזה? ההודים האלה גילו מהר מאוד מה אני לא שווה. בפעם הראשונה לשהותי כאן, ראיתי הודים מתעצבנים.

הרגשתי נורא. ידעתי שהדרך היחידה להתאושש תהיה איזו מנה גדושה של ידיעות ספורט מהארץ ומאירופה. רצתי לי לתחנת האינטרנט הקרובה כמו נרקומן, והקריז שלי הלך וגבר כשהמחשב שמצאתי לא זז. בקצב הזה ידעתי שיקחו לי כמה שעות טובות לקרוא את הדיווחים, אז החלטתי ללכת לפחות על מנה קטנה: עמוד הלייב גיימז. ואז זה עלה. איזה היי. מכבי חטפה חמישיה מבאיירן. כמה צפוי. מאליק דיקסון מנצח את מכבי תל אביב בכדורסל. פחות צפוי. רגע, מה זה? המחשב נפל. טוב, זה הקש ששבר את הגב שלי לגמרי. אני לא יכול יותר, אני חייב ספורט ועכשיו. ספורט אמיתי, כחול-לבן. אני מוכן לשלם אלף רופי כדי לראות משחק של בני סכנין. רק תנו לי משהו. אני לא יכול עם הקריקט הזה יותר.

כעבור שבועיים נוספים של סבל נחתתי בארץ וטסתי הביתה, הישר למשחק יום שישי של בני סכנין נגד הפועל חיפה. מעולם לא התענגתי על משחק כל כך מגעיל. זה הזכיר לי את התקופה שניסיתי להפסיק לעשן, ואחרי חודש נשברתי עם סיגרית 'נובלס'. באותו רגע, הטעם שלה היה כמו מיליון דולר. הספורט הישראלי, כמה שלא נרד עליו, תמיד ישאר אצלנו עמוק בלב. במקרה שלי, הייתי זקוק לחודש בהודו כדי להבין את מה שאשתי וכל מי ששפוי לא יצליחו להבין לעולם. אבל אנחנו לא לבד. גם מקבילינו בעולם לעולם לא יוותרו על האהבה האמיתית שלהם, גם אם יזרקו אותם באי הבודד והיפה ביותר בעולם. כמו אותו בריטי חולה קריקט, מהסרט 'החוף'.