שניים מהסיפורים המכוערים והדרמטיים של השנה - מעבדת הסמים "באלקו" בסן פרנסיסקו והמהלומות שהחליפו שחקני אינדיאנה עם אוהדי דטרויט - הציבו את 2004 כשנת אזהרה מרתקת, שלאחריה ספק אם הספורט יחזור להיות כפי שהיה. מי שחשב עד השנה שהסמים הם נחלתם של מוטציות אולימפיות, קיבל את העדויות מפרשת באלקו, שהגיעו לבייסבול והפוטבול המקצועני, העדויות על מעורבותה לכאורה של קבוצת יובנטוס האיטלקית בפרשיות סמים בשנות ה-90, על הסמים בקרב רוכבי אופניים, ובעצם, איפה לא.
ה-THG, הסם הסינתטי שיוצר במעבדת באלקו, העלה את הסוגיה המרכזית ששנת 2004 רק החלה להתמודד אתה: מי ינצח, השוטרים או הגנבים, ויותר מזה, מה הטעם במרדף הזה. החל מ-2005 העולם הספורטיווי הלא מקצועני יישא עיניים לבייג'ין בתאריך הנפלא של ה-8.8.2008, כשבדרך יימשכו החשדות, העדויות, התפיסות, ובעיקר חוסר האמון של הציבור בטוהר הספורט. במארס 2005 אמור להיפתח המשפט בפרשת באלקו, כך שהסיפור הזה רחוק מלהיות נחלתה של 2004. מדענים כבר מסמנים את הכיוון הבא: גנטיקה. בינואר 2004 נכנס לתקנון הוועד האולימפי לראשונה האיסור על סימום גנטי. אם יש איסור זה אומר שקיים החשש שזה כבר מציאות.
2005 קרובה מדי לניסוי הזה, אך לא רחוק היום בו התערבות גנטית תיצור מוטציה של ספורטאי. 2004 שינתה את היחס לסמים כשג'ייקוב רוג, כנשיא הוועד האולימפי, הוביל קו נוקשה והפוך מהנשיא הקודם, חואן אנטוניו סמראנש, שבסוף הקריירה דיבר על הצורך בהקלות והשאיר ברשימת האיסורים רק את החומרים שמזיקים.
רוג שינה את הקו: כמות הבדיקות באתונה היתה הגדולה אי פעם בתולדות המשחקים, גם כמות התפיסות. עבור הגנבים זה אומר ניסוי אפיקים אחרים, כמו גנטיקה. הרעיון, שמקורו בעולם הרפואי, הוא שימוש ברכיבים גנטיים. זה יכול להיות תאים, זה יכול להיות התערבות ב-DNA, זה יכול להיות שימוש בחיידקים עם צופן גנטי שיוזרקו לגוף האדם. החיידקים יינשאו רכיבים גנטיים שיקטינו תהליכי בלאי שרירי, ויביאו יותר תהליכי בנייה. כמו שמטפלים היום ברפואה הגנטית במחלות שריר. למה זה יגרום?
הפיזיולוג מולי אפשטיין מעריך כי "השלב הקרוב זה יצירה של מין פרנקשטיין, מוטציה די מפלצתית של אדם שיש בו תכונות ביולוגיות שלא היו קודם לכן. זה יזניק גם את רפואת הספורט מבחינה של שחזור רקמות בגוף, אנשים יתאוששו יותר מהר, רכיבים ביולוגיים ישמשו כמו חלקי חילוף ברכב. אם נניח היום סחוס הוא בעיה, בעתיד אולי לא".
גנטיקה לא תחליף את הסמים, אלא תהיה במקביל, מדובר בטווח זמן של 3-5 שנים. זאת אומרת שבבייג'ין יכול להיות שנתמודד עם סימום גנטי. ברפואה מדברים על כך שהרפואה הגנטית תיכנס תוך 5-10 שנים. הספורטאים ללא ספק יהיו הראשונים שיתנסו בזה. המרדף כבר לא יכלול רק את הספורט, אלא את העולם כולו שיעסוק בשאלת השיבוט, והכבשה דולי תחליף את ה-THG. בשנים הבאות, כמו באלו הקודמות, הספורט יצעד במקביל למדע, לטוב ולרע, ואנחנו עוד נתגעגע לליגת העל בכדורגל, שב-2004 נראה כאילו התבצע בה שיבוט, אלא בכיוון ההפוך, של רטרו.
חזרה לימי הגלדיאטורים
סקנדל רון ארטסט חיזק את המגמה ב-2004, בה קהל אינו רק רוכש כרטיס או צופה בטלוויזיה, אלא נוטל חלק פעיל ומכריע במשחק, במין חזרה מוזרה לימי הגלדיאטורים. כוס הבירה שהשליך אוהד דטרויט על ארטסט, שחקן אינדיאנה, וההתפרצות של ארטסט ושחקנים נוספים בעקבות אותה השלכה, עשויה להכריע את זהות אלופת האן.בי.אי, ליגת הספורט המשפיעה בעולם.
פרשת ארטסט היא רק מקרה. ב-2004 אלימות האוהדים השתלטה על סדר היום - במשחקי הדרבי התל אביבי בכדורסל בגמר הפלייאוף האחרון, במשחק בין בית"ר ירושלים לסכנין שהחל והסתיים בקרבות אוהדים, ובעצם בכמעט כל משחק כדורגל. ב-2004 יש מדד גזענות ומדד אלימות, רק אין עדיין נורמה שתמתח קו בין הספורטאים לקהל.
בארצות הברית מבינים את המגמה המסוכנת. ג'ק מקולום מה"ספורטס אילוסטרייטד" אומר שהשיווק האגרסיווי הפך את אולם הספורט לזירה: "דוכנים בכניסה לאולם מוכרים מגבות, שלטי קלקר וכל דבר שיכול להפריע לשחקן היריב לזרוק עונשין. הקבוצה הביתית מוכרזת בפירוטכניקה של עשן ותאורה המזכירה קרבות אגרוף. צופים מסכנים את חייהם בניסיון להשיג חולצה שמוגרלת בפסקי הזמן. וישנו כמובן, האלכוהול. בחסות כלכלת הספורט הפך אירוע ספורט בליגות החשובות ב-2004 לקקופוניה של שלוש שעות. שופט כדורסל אמר לי כי היום בו שופט ייהרג אינו רחוק. המשחק אינו חשוב, אלא הנאת הצופה. ומי שרואה בטלוויזיה את ג'רי ספרינגר, חושב שהוא, למעשה, חלק מהמשחק".
ד"ר רזאל אבו ריא מסכנין ערך מחקר על שפת הספורט, בו משתמשים במושגים "מלחמה", "טיל לרשת", "קרב", ו"אין מה להפסיד". אבו ריא מדבר על ה"האופן המלחמתי בו משווק הספורט, בו גם אשמה התקשורת". שיווקו של משחק הכדורסל בין הלייקרס למיאמי בשבוע שעבר כקרב היאבקות בין שאקיל אוניל לקובי בראיינט זה הסמן הקיצוני בתהליך.
אולי בכך תרמה 2004 לעולם הספורטיווי יותר מכל הישג שנקבע בה: היא שמה על השולחן את הבעיות במלוא כיעורן. היא הראתה בבירור עד כמה הספורט נושק למציאות, לא נפרד ממנה, יפה ומכוער ומאיים וחסר רחמים כמוה.