ירושלים לא צריכה לפחד

כדי לנצח את מכבי תל אביב לא צריך תקציב זהה, כי מכבי משלמת המון לשחקנים כדי שישבו על הספסל ליום סגריר, בשילוב של פאניקה והצורך להתמודד באירופה. גם לא צריך מאמן כמו פיני גרשון. גרשון בשנים האחרונות הוא מודל לחיקוי לא רק בארץ, גם באירופה, ומאמנים ישראלים מנסים ליישם את התרגילים שלו, בהתקפה ובהגנה. שרון דרוקר הוא אחד התלמידים המוצלחים של גרשון. ירושלים משחקת תרגילים מאוד דומים לאלו של מכבי, כך שמהבחינה הטקטית, גם לא אמורה להיות לה בעיה. תרגילים אי אפשר להסתיר, וכולם רואים בטלויזיה מה מכבי עושה. ארז אדלשטיין הצליח להציק כך למכבי בעונה שעברה כשאימן בהפועל ת"א.

גם שינוי התקנון בליגה שמאפשר להביא ארבעה זרים, שלושה מהם אמריקאים, נועד להגדיל את האפשרות לנצח את מכבי, שמחויבת לשני אמריקאים במסגרת האירופית. ירושלים הביאה בוסמן ברמה של זר, קימאני פריינד, כך שאם היתה מצליחה עם שני הזרים - אייברי ופולדינג - היא היתה יוצרת איום על מכבי.

כדי לנצח את מכבי, צריך שלושה דברים: לא ליפול בהרכבת סגל השחקנים, לא להתייאש ולזרוק הכל כשלא הולך (גוסינסקי) אלא ליצור המשכיות, ולא לפחד. ירושלים נפלה עם הזרים והישראלים, בעיקר דורון שפר ומתן נאור. היא עושה סימנים של ייאוש, אלא אם כן תחלופת הזרים המתרחשת שם כיום היא בראייה ארוכת טווח, מה שלא סביר, כשלא ברור הטווח שיקבל בה המאמן. ואז מגיע עניין הפחד. השליטה של מכבי בכדורסל הישראלי יצרה מנגנון הרתעה, שהוא לא פחות משמעותי מהמנגנון הכלכלי והמקצועי שלה. שחקנים ישראלים מגיעים להתמודדות מולה בחיל ורעדה. פחד ותיעוב ביד אליהו. גם זרים וותיקים - קני וויליאמס הוא רק דוגמא - נמצאים כאן מספיק זמן כדי לספוג את היראה. לעיתים גם שופטים.

העונה של ירושלים היא כישלון בשני המובנים הראשונים שדרושים להתמודדות מול מכבי: בסגל השחקנים, ובחוסר ההמשכיות (אווג'ובי, מקארתי, סולומון). נותר לה מבחן אחד כדי להציל את המשחק הערב ואת העונה כולה: לא לפחד.