כיף להיות קבוצה קטנה

כל השבוע דיברו על כך שהפועל ירושלים תתייצב למשחק עם קו קדמי שכולל את טרימינגהאם ויונתן ניר, אבל לשרון דרוקר לא היתה ולו לרגע אחד כוונה לעלות עם קו קדמי כלשהו. קימאני פרינד הוא בלי ספק השחקן הטוב בירושלים מפתיחת העונה, והיחיד מבין הזרים שלא הוזכר כמועמד להחלפה, אבל בהיעדרו פתאום כל האחרים נראו כאילו יש להם המון מקום לשחק. הצבע התפנה ואיפשר לגארדים לחדור, או סתם לרוץ כמו משוגעים למתפרצת. ירושלים בנתה הרכב לאירופה, אבל אתמול התברר שהיא מתאימה הרבה יותר לליגה שלנו, ושבמקום קבוצה גדולה וכושלת היא יכולה להיות הקבוצה הקטנה הכי מדליקה בסביבה.

דרוקר אמר בסיום ש"לפני המשחק אמרנו לשחקנים שאם הם יעשו את הכל זה יהיה הניצחון שלנו", משפט שמקפל בתוכו את כל הסיפור המנטלי של ירושלים. הקבוצה הלחוצה הזו עלתה אתמול סוף סוף בלי אבן הריחיים של הציפיות מונחת על הצוואר ובפעם הראשונה העונה השחקנים שלה באמת נהנו. אבל לא הכל בראש: ירושלים ידעה לנצל עד הסוף את יתרונות הנומך. ריווח בהתקפה עם חדירות והוצאה לקלעים, שלשות עפו מכל כיוון וגם כשלא הלכו פנימה הביאו לריבאונדים ארוכים שנפלו לידיים ירושלמיות. וויצ'יץ' שיחק חמש עשרה דקות, כל אחת מהן חשובה לקראת יום חמישי אבל מיותרת לגמרי מבחינת המשחק אתמול. על מי הוא יכול לשמור כשהסנטר של היריבה מגיע לו עד עצם הבריח?

זה היה המבחן הגדול של הגארדים של דרוקר. אייברי ושפר לקחו את הצ'אנס בשתי ידיים, פולדינג לא, ואם זה לא יעלה לו בכרטיס טיסה הביתה אז מה כן. אבל גם פולדינג הוא לא הבעייה של ירושלים. הבעיה שלה היא שכבר בשבוע הבא, בנהריה, היא חוזרת לתפקיד הקבוצה הגדולה והגבוהה, שמאז אוקטובר מתברר שבוע אחר שבוע שהיא לא יודעת איך לגלם אותו.