גנן גידל דגן בגנש

בשירותי הצבאי כמ"כית ביחידה מובחרת נהגתי לטפוח על שכמם של חיילי עם המשפט המעודד "קשה באימונים, קל בקרב", חכמת חיים קטנה שהאמנתי בה מאז ומתמיד והיא הלכה איתי לאורך כל הדרך, והיא גם שירדה איתי במדרגות שמובילות לדירת הפרטר בדיזנגוף 75, שנכבשה בידי המסעדונת "גנש". וכך, גם בשעת השין, כששמתי פעמיי אל המעוז מתוגברת בכוחותיה של חברתי דפנה, הקפדתי להתכונן היטב, פן נופתע וציר בקר יאגף אותנו מהעורף. על כן, התכוננתי היטב, למדתי את התפריט, בדקתי את השטח לא פעם, נגסתי ביותר מקציצת אוקרה אחת ובאתי מוכנה לקרב.

דפנה היא צמחונית, לא מהסוג המתחסד, ואני סתם מוזרה בכל הקשור בדיני מזונות. זו הפעם הראשונה שהזמנתי אותה לדינר, ועוד על חשבון הברון (בממדים הפיננסים שלי זה משתווה כמעט לרכב מהעבודה) ורציתי שהכל יהיה מתוקתק. לא יכולתי להכתים את המוניטין שלי בארוחה נורמלית, כי אז היה נרקב כל האפיל שהקפדתי לבנות סביב הקינקיות הקולינרית שלי. מצד שני – פחדתי ליפול על מטבח תפל ובישולים מפוספסים. הכי גרוע, חששתי, יהיה אם אני ממש אהנה – כי אפילו על עגבניה במלח אני טוענת שהטעם שלה פשוט מתפצפץ על הלשון – ודפנה תגלה שיש בינינו חילוקי דעות מהותיים, ועוד תקבל וירוס בטן.

"גנש", שנבנתה על הגראונד-זירו של "בודהא בורגר" (משמע, בקומה מתחת באותו פסז', ואחרי שזו התפרקה) היא בר-מסעדה טבעוני-הודי, שעדיין עומד בהגדרה של "חדש" (אולי חודשיים בפלייליסט). חברי הקהילה, וגם אלו שמאמינים בהיחבא בעיקרי הכת, יודעים כמה קשה לקבל ולהאמין לספסרי מזון ציבוריים שמתעקשים להדביק על עצמם את התואר הסקסי "טבעוני" בהגדרות שלהם במדריך המסעדות של ישראל. חיפוש מהיר מעלה 15 מסעדות, רק באזור תל אביב, שמסתכנות בשימוש לא חוקי בתואר, כשתכל'ס אני יכולה לזרוק שם נבט אלפלפא מת ואף כלב שם לא יזהה אותו ויכין ממנו סלט. לכן, חשוב לומר שאחרי תלאות של שבועיים, ניחוחות החשד שהעלתה "גנש" התנדפו, ובעזרתם האדיבה של חברים היא התייצבה על דרך הישר והפכה למסעדה הטבעונית היחידה, כרגע, באזור העיר הלבנה (הווג'י בר הוא, על אף שמו המתעתע, רק בר. ולבודהא בורגר אנחנו נחכה עד סוף יולי), ומאז כולם אוכלים גבינה משמרי בירה באושר.

דפנה התרשמה קלות מהעיצוב של המקום, אבל יכול שהיא אמרה זאת רק כדי לגרום לי להרגיש טוב. גנש היא לא החור המעופש (אך הקסום) שהיתה הבודהא בורגר, אבל היא גם לא מסעדת יוקרה לקחת את אליה את ההורים ולספר שאתה הומו, בתקווה שהם יימנעו לעשות בושות ליד השולחן של אהוד ברק. היא בעיקר קורלטיבית לאוכל שלה (זאת אומרת, מתאימה): פשוטה וטובה, ומשרה אווירה חיובית וממוזגת, וזאת כי יש שם מזגן שמקפיד על זרימת אוויר. לאחר לבטים, שמתחרזים נהדר עם נבטים, החליטה דפנה ללכת על הבורגר-פלאפל, ואני על קציצת אוקרה (ידעתי שכאן אין לי דרך לפספס), אורז מלא עם גזר ואפונה, וסלט עם מיליון-נבטים. מאוחר יותר, אני אחסוך את המתח, הזמנו תבשיל הודי עשיר.

בהכירי את הבורגר-אוקרה, ידעתי שדפנה עשתה בחירה נכונה אבל לא רציתי להלחיץ אותה, וכן נשבעתי לשמור על אובייקטיביות הביקורת. ואכן, דפנה, שזמן רב לא נגסה ביס הגון בבורגר, שמחה על שנפלה בחלקה הקציצה, שהייתה עטופה ברוטב הודי טעים וגבינה טבעונית שסיכמה הכל מאוד יפה. העגבניה, כמובן, התפצפצה על הלשון. קציץ האוקרה שלי היה אמנם נוטה לפירוק מעט, אבל האין כולנו כאלו? במונחי ביקורת מסעדות עדיף לקרוא לו נימוח, כי זו גם הייתה אחת מתכונותיו. סלט הנבטים היה הורס כהרגלו, ואני התנפלתי על גרגרי החומוס והעדשים כאילו שבתי משנת שמיטה.

ההפתעה האמיתית הייתה האורז עם הגזר והאפונה, שדפנה הגדירה נכונה שהוא עלול היה ליפול למחשכי "סטייל של חדר אוכל בקיבוץ", והיא יודעת על מה היא מדברת. עם זאת, הוא היה משובח, מתקתק כמו שצריך, והפיג חששות מטראומות סוציאליסטיות עם הביס הראשון. את התבשיל ההודי, שהכיל מכל טוב האדמה – פטריות, צימוקים, נבטים, בזיליקום, טופו וכל מיני ומינים ותבלינים – כבר אכלנו כשאנו ממש שבעות (לא אגיד "כשכרסנו בין שינינו" כי זה לא נכון אנטומית), אבל הוא בכל זאת יכולנו לזהות שהוא היה מעולה ומתפצפץ על הלשון. בשבילי הוא בכלל היה חגיגה, כי עם כל הטעמים החדשים וההודיים הללו הרגשתי באופוריה, ופיציתי על כל אותן השנים שיכולתי לטוס למזרח והעדפתי לעשות תואר, גם זה ללא הצלחה.

על השייקים המיוחדים ויתרנו: אני לא בנויה לערבב בין ירקות ופירות ודפנה כבר התרשמה ממני מספיק, אז לא היה לי לב לחרב הכל. ליוויתי אותה במעלה המדרגות כשאני מודה לעברי הצה"לי ולכושר הקרבי שלי, שאיפשר לי לסחוב את מלוא גופי מבלי להזדקק למסע אלונקות. נזכרתי בחיילים שלי ובמנות הלוף שהיינו טוחנים בפ.מים שהשתיקה יפה להם, שם בחצי הדרך בין חלב לתדמור, לפני שפניתי לביתי, הוצאתי מדפנה בעורמה הבטחה למסעדת סושי ואקספרימנט עם מרק מיסו, ובירכתי על כך שאלוקים גילה לי את קסמה הפתלתל של הסויה לא מאוחר מדי.