מסעדת בציר 66. גלעד הרשלג,
מסעדת בציר 66/גלעד הרשלג

הכי ניינטיז שיש

20.2.2020 / 7:33

המחירים בבציר 66, הבראסרי החדש של כפר תבור, הם בטעם של פעם, גם הנדיבות של המנות כאן יוצאת דופן, הבעיה היא שגם המנות נתקעו איפה שהוא בשנות התשעים

המועצה המקומית כפר תבור איננה ידועה כמוקד קולינרי יוצא דופן. לאחרונה, ללא תיאום אבל כמעט ביחד, נפתחו בה שתי מסעדות מסקרנות. דוחול ספאדי, בכיר השפים של המטבח הערבי בישראל, החל לבשל במסעדה חדשה, מסחה שמה. קרוב מאד לשם, במתחם יקב תבור, נפתחה בציר 66 עליה חתום השף רן שגיא, המוכר בארץ משתי מסעדות צפוניות אותן הוביל בעבר: נחלים ורוטנברג. כאיד גאנם, מי ששימש כסו שף שלו בעבר, חבר אליו כשותף.

מיכלי הענק של תבור, מהיקבים הגדולים והמתועשים בישראל, מזדקרים אל על כשמתקרבים לחניה של בציר 66. אוכל שמוגש בסביבה בה מייצרים יין זה תמיד דבר משמח, ולא מאד שכיח בישראל. חלל המסעדה גדול וקורן פשטות. היא מעוצבת כך שתעביר אווירת כפר חמימה מהסוג הישן. השולחנות מרוחקים דיים אלה מאלה והמקום כולו משדר אווירת קאנטרי סייד נינוחה.

הצצנו בתפריט. יש בו אגף ראשונות, המורכבות בעיקר מסלטים, אגף פסטות ואגף עיקריות. ללא מנות בגדלי ביניים ומנות חלוקה; וללא שמץ יומרה ליצירתיות או למגניבות. לא רק שלא מנסים להמציא כאן את הגלגל, נראה שנקודת המוצא ממנה נבנה קונספט האוכל היא שבפריפריה בונים תפריט המיועד לקהל הפריפריה. לעיניים המורגלות בתפריטים אורבאניים עדכניים יכול התפריט בבציר 66 להיראות מיושן. סלטים, פסטות, עוף בסויה, פילה סלמון, סקלופיני, קונפי אווז; הכי ניינטיז שיש? לא נכחיש.

גם לתמחור יש טעם של פעם. סלטים ב-35 שקלים, עיקריות טיפוסיות ב-75 וארוחת שלוש מנות לראש בעלות ממוצעת של כ-120-130 שקלים לסועד. לא רק שבמונחי תל אביב גם התמחור סוחב לניינטיז; מתי אכלתם בצפון במחירים כאלו? שהרי ארוחה טיפוסית שם תעלה תמיד כמעט כמו במרכז, רק שאיכותה תהיה, כמעט תמיד, בעייתית בלשון המעטה. הנה, מראים שגיא וגאנם, אפשר גם אחרת.

מסעדת בציר 66. גלעד הרשלג,
סלט סלק חמוץ מתוק/גלעד הרשלג

צנוע ככל שיהיה התמחור, מבחנו היחידי של אוכל משתקף באיכויותיו. על אוכל לא טוב, מיותר לשלם גם מעט. היינו ארבעה רעבים והתחלנו עם סלט סלק חמוץ מתוק (35 שקלים), סלט טבעות קלמרי (42 שקלים), סלט קטניות (33 שקלים) וקיש תרד-עגבניות (55 שקלים). התבססות בחירותינו על סלטים בעיקר בשלב הפתיחה קשורה בכך שמעט החלופות להם נראו בנאליות: קרפצ'יו בקר, סטייק בטטה, חציל קלוי וכיו"ב.

שלושת הסלטים היו גדולים במפתיע והזכירו מנות סלט של בתי קפה, מהסוג שאנשים רגילים לשלם עליהם עוד 20 שקלים לפחות. בשלושתם הרכיבים היו טריים ורעננים. חיבבנו את סלט הקטניות, עם קטניות מונבטות, עגבניות ועלים בויניגרט עשבים מרענן. גם סלט הסלק, עם תפוח, רוקפור, עלים, שקדים ו-ויניגרט סויה היה חינני.

סלט טבעות הקלמרי, לעומת זאת, עם עלים ירוקים, גבינת עזים ופיקו דה גאיו (סוג של סלסה) היה מוצלח פחות. טבעות הקלמרי היו צמיגיות משהו והמנה כולה לא הצטיינה באיזון טעמים. קיש התרד והעגבניות, שהגיע בשני משולשים גדולים מאד, היה מז'אנר האפייה הביתית של בשלנים לא מתוחכמים. ככזה הוא עבר לא רע.

אי אפשר לומר שמקצה הראשונות היה לא טוב, אם כן. אלא שהוא היה שייך לז'אנר שבאמת כבר לא כל כך פוגשים במסעדות כאן. כל המנות כולן, כולל הקיש, היו בעצם מנות בית קפה. ככאלו, לא היה בהן התחכום הבסיסי לו מצפים כשיוצאים לאכול במסעדה. לא יד של שף וגם לא עומק טעמי בלאדי מסורתיים. לעומת זאת, הכול היה טרי, נדיב ובסך הכול, למעט סלט טבעות הקלמרי, גם בסדר. לפחות בגבולות הז'אנר.

בציר 66. גלעד הר שלג,
סלט קטניות/גלעד הר שלג

המשכנו עם קדירת בקר (75 שקלים), סטייק סינטה (90 שקלים), עוף בקרם סויה (62 שקלים) ופפרדלה פירות ים (75 שקלים). אי אפשר שלא להתייחס, שוב, למחירים. סטייק הסינטה הלא קטן, כ-280 גרם בערך, תומחר בכ-30 שקלים למאה גרם. התמחור הסטנדרטי בתל אביב הוא כפול בערך. מי מאתנו זוכר מתי הוא אכל קדירת בקר ב-75 שקלים?

גם בשלב העיקריות, שום מנה לא באמת הזכירה מטבח של מסעדה בת זמננו. קדירת הבקר בלטה לחיוב, עם שפע ירקות, אורז, קוביות בשר שרוככו ונוזלי בישול מתקתקים אך סימפטיים. קשה לומר דברים טובים מידי על סטייק הסינטה, שהיה, איך לומר מבלי להעליב, אכיל איכשהו. זה מין סטייק מהסוג שאפשר למצוא בסופרמרקט שכונתי טיפוסי. בטח לא תקנו כזה אם יש לכם קצב איכותי שעליו אתם סומכים. אכלנו, כי היינו רעבים אחרי יום של טיול בצפון הקפוא; האיכות הייתה סוג של בינונית מינוס.

לא חשבנו שבמחיר הזה יהיו בפסטת פירות הים מיני סי פוד טריים ואכן לא היו. כקודמותיה עד כה, זו הייתה מנת ענק. אלא שהפפרדלה לא היו אל דנטה, פירות הים היו צמיגיים ורוטב הרוזה סתמי ויציקתי. זו כבר הייתה מנה גרועה.

גם המנה המכונה 'עוף בקרם סויה' לא הייתה שייכת לסוגה עילית. חזה העוף עם הירקות הצרובים במחבת, ברוטב טריאקי עם קצת שמנת, שהוגשה על אורז, הייתה מחווה למטבח הביתי המיושן מהסוג הקצת פשוט מידי. אם הסלטים של תחילת הארוחה היו סוג של ביתי סימפטי, המנה הזו, המיועדת מן הסתם לצעירים מבין הסועדים, לא עשתה את שלה גם בקרב הדור הצעיר.

מסעדת בציר 66. גלעד הרשלג,
בציר 66, פשטות של פעם/גלעד הרשלג

אחרי העיקריות הדי לא מרשימות הללו קצת הופתענו לפגוש את טארט תפוחי העץ, שהיה בהחלט טעים. רטרו לגמרי אף הוא, מן הסתם, אבל רטרו טוב.

האם בציר 66 שווה נסיעה מיוחדת? ברור שלא. מוצלחת אם אתם בסביבה? רק עבור מי שלא מחפש ריגוש בארוחה שלו, מתייחס אליה בפונקציונאליות ומוכן לספוג עליות וירידות בפשוט-פשוט המוגש אל השולחן. מאידך, לא בטוח שבתמחור הזה יש סיבה להלין על הפונדק הצנוע והלא יומרני הזה, שמספק די הרבה אוכל בדי מעט כסף.

אפשר לומר זאת גם כך: רן שגיא הוא איש שיודע את עבודתו. נדמה שבמסעדה הנוכחית שלו, מרוב ניסיון לדבר אל כו-לם הוא כיוון מראש קצת נמוך יותר ממה שצריך היה. כדי שבציר 66 שלו תהיה המסעדה שנחמד לעבור בה אם אתם בסביבה, עליו לשדרג את קונספט הבסיס. אפילו בפריפריה רגילים הסועדים לקצת יותר מזה. ההקפדה על רכיבים טריים ורוח הנדיבות, בהחלט קיימות; אבל האוכל צריך להיות יותר טוב. אם להסתמך על הרזומה של שגיא בעבר, כמדומני שהוא יכול.

בציר 66, יקב תבור, שדרות קק"ל, כפר תבור, 053-9372562

בציר 66. גלעד הר שלג, עיבוד תמונה
בציר 66/עיבוד תמונה, גלעד הר שלג

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    3
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully