פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      אוויר הרים, אוכל קניונים

      צילום: דרור עינב, דרור עינב

      אם אבי אפרתי היה הולך לכל שיפודיה גנרית באבו גוש, במקום לנאיה האסיאתית בבית נקופה, הוא כנראה היה סובל פחות, משלם פחות וגם יוצא שבע, אבל זה לא מה שקרה

      איזור הרי ירושלים הוא מהקסומים הקיימים כאן. פיסת קאנטרי סייד אמיתית ומלבבת, 40 דקות בלבד מגוש דן. מסלולי טיול רגלי וממונע, אתרי פיקניק, מלונות מושקעים וכמה מיקבי הבוטיק הטובים בישראל - כל אלו שוכנים לבטח במרחק קילומטרים ספורים מנקודת אמצע הדרך בין תל אביב לירושלים, מרחק נסיעה מועט בלבד מכביש 1. לילה בצימר או מלון בסביבה הוא בבחינת שיחוק לתושבי גוש דן. לא צריכים לנסוע שעתיים פלוס, או כנראה הרבה יותר מזה במציאות הכבישים הקטסטרופלית המתקיימת פה בחודשים האחרונים, רק כדי להגיע למקום שווה בגליל. זה יתרון עצום.

      למרות שתרבות היין באזור משגשגת, עם יקבי בוטיק נהדרים כמו צרעה, פלם, ספירה וקסטל, תרבות ההסעדה מזכירה יותר את מה שאנו רגילים למצוא בישראל מחוץ לתל אביב: דליחות מדכדכת. המסעדות הטובות באזור - המטבח של רמה בנטף ומג'דה בעין רפא - פתוחות למשמרות מועטות, בעיקר סביב סופי השבוע. מומה פתוחה רק בערבים. אנחנו חיפשנו דווקא ארוחת צהריים. ההיצע בחלק זה של היום, מסתבר, נסוב בעיקר סביב בתי קפה ומקומות חלביים. כולם ממוקמים טוב ונראים סימפטיים, אבל לאנץ' לאנשים שלא מתייחסים לסלט ופסטה כאל ארוחה אין בהם. חוץ מכל אלו תמיד תהיה לנו אבו גוש. אם מישהו יעלה שם פעם על עקבותיו של אוכל ראוי באמת, אשמח להתעדכן.

      בחרנו בנאיה האסיאתית הכשרה בבית נקופה קודם כל בשל הוואקום המתקיים בסביבה, אם כן; אבל גם כי לנוכח ים השיפודים שמסביב, אסיאתית מודרנית יכולה להיות עניין מרענן. נאיה שוכנת באיזור התעשייה הקטן שמחוץ לבית נקופה, בסמוך למה שנראה כבתי מלאכה ומוסכים. זו מסעדה גדולה במיוחד, מעוצבת כאסיאתית מודרנית מושקעת. אף אם נאיה מגדירה את עצמה 'מסעדת הרים אסיאתית' בחלל הכניסה הגדול אין שום זכר להקשרי הטבע שבחוץ. היא נראית כמו מסעדה אסיאתית אורבנית לכל דבר ועניין שיכולה הייתה באותה מידה להיות ממוקמת גם ברחוב הארבעה בתל אביב. בחלל הפנימי, הקטן יותר, בו ישבנו היו המון חלונות שהצליחו להכניס את הטבע פנימה. זה היה נעים גם אם איננו מייצג את המאסה הקריטית של החוויה במקום.

      נאיה (דרור עינב)
      נאיה (צילום: דרור עינב)

      תפריט הצהריים מבוסס על עסקית הכוללת מנה קטנה ומשקה קל במחיר העיקרית. העיקריות כוללות מנות נודלס, אורז, מרקים ומנות גריל ואידוי. יש גם אגף סושי שאיננו כלול בעסקית. הלכנו על עסקית פלה ננג (98 שקלים) ועסקית פו גא (52 שקלים). הקטנות כללו שני סלטים יאם וון סאן וסום טאם מאי (בתוספת 15 שקלים) וגם רול סושי סלמון אבוקדו (54 שקלים) לחיזוק הפתיחים.

      האוכל הגיע במהירות בזק כמעט בלתי נתפסת. שני הסלטים היו זערוריים. לקרוא להם מנה קטנה זה לשדרג אותם באופן לא לגמרי ראוי. נכון יותר לכנותם מנה קטנטנה. ביאם וון סאן היו אטריות זכוכית, נענע-סלרי-כוסברה, בצל אדום ובצל סגול ורוטב על בסיס רוטב דגים. העלים היו טריים אבל הרוטב בנאלי לחלוטין, עם נטייה מבאסת למתיקות. בעיקר זה היה סלט כה קטן שנגמר לפני ששמנו אליו לב. כאוהבי סום טאם מושבעים קשה לומר שעפנו על זה שקבלנו בנא יה. היו בו כל החשודים המיידיים אבל כמו קודמו הוא נטה לשטיחות טעמים ומתיקות יתר והיה פצפון.

      הסלמון אבוקדו היה אינסייד אאוט מצופה בשבבי טמפורה ושומשום. חוץ מזה שהסלמון היה טרי והטמפורה מעט שמנונית קשה לתת בו סימנים מזהים. הוא היה בנאלי וחסר ייחוד, בדיוק כמו סושי שאפשר למצוא בדוכנים גנריים שאינם מתהדרים בסטטוס של מסעדה. היה גם מיץ בעסקית - לימונדת ג'ינג'ר-רימון, שהייתה מתוקה במיוחד.

      הגיעו העיקריות. פו גא הוא מרק וייטנמי על בסיס ציר עוף ותבלינים עם עוף מפורק, אטריות אורז, נבטים, כוסברה ושאר עשבים. התיבול היה תוקפני ולא מוצלח אבל משמעותי מזה: הציר היה כה דל, מימי ודלוח שלא היה בכוחו לאחוז בעוצמת התבלינים. מרקים מהסוג הזה, שתיבולם עז, בנויים על סינרגיה בין ציר לתיבול - כזו שבה עומק הציר מאזן את התבלינים. המרק שלנו היה די דוחה וביקשנו להחליפו. הזמנו במקומו פאד תאי (58) רק כדי לגלות שמדובר במנה שאולי איננה איומה כמו המרק, אבל אין לה כל ייחוד בהשוואה לאוכל קניונים מהסוג הסתמי ביותר. זה לא רק השילוב המבאס ההוא של יותר מידי מתוק ואומאמי, אם כל החטאים הקולינריים של המסעדה הפן אסיאתית הישראלית הטיפוסית; אפילו האטריות עצמן היו איומות. הן סבלו מבישול יתר מוגזם ממש והיו כמעט נימוחות. גם כאוכל קניונים מקופסה זה לא היה משכנע.

      נאיה (רעות סהר)
      מסעדת נאיה

      בעיקרית הפלה ננג, על בסיס שני נתחי דניס מאודים בסויה מתובלת, בצל ירוק וג'ינג'ר, עם מעט סטיקי רייס ליד, לרוטב היה אותו בסיס טעמים כמו במנות הקודמות. הדג היה טרי, נצרב ללא עוולה ונותר עסיסי. הוא כשלעצמו היה בסדר אבל רק כשסיימתי אותו, רעב למדי באותה נקודה בארוחה, הבנתי שעל תוספות של ממש צריכים לשלם.

      סיימתי את הדג, שמלבדו כמעט ולא אכלתי מאום, והייתי רעב. זה היה גם מצבה של שותפתי לארוחה, שהעדיפה שלא לסיים את הפאד תאי. רעבים, הזמנו עסקית נוספת עם עיקרית אורז קנטונזי (72 שקלים) עם הונג קונג גיוזה (בתוספת 15 שקלים) על תקן 'קטנה'. מנת כיסני הגיוזה, במילוי עוף עם שיטאקה, בצל ירוק וג'ינג'ר ברוטב סויה מתובלת, הייתה הסתמית ביותר שיש, גם אם לא באמת רעה כמו רבות מהמנות בארוחה זו.

      באורז הקנטונזי היו עוף קצוץ, אווז מעושן, תירס, שעועית קצוצה, ביצה, פאנקו קלוי, קוקוס, בצלצלי שאלוט פריכים וכוסברה. כל ערימת הרכיבים הזו חברה למנה שהמתיקות החנפנית והמוגזמת הרסה בה כל חלקה טובה אפשרית. היא הייתה כה דומיננטית שהעלימה רכיבי תיבול אחרים וגם את מגע העוף במנה. עוד מנה גרועה. ממש לא התחשק לנו לאכול את האורז הזה, אף אם לא באמת שבענו.

      מי בכלל רוצה קינוח אחרי רצף קולינרי כה מצער. חוץ מזה, מינוני המתוק שהוטבעו במנות עד כה היו כבר קינוח בפני עצמו. כמובן שבכל שיפודיה גנרית באבו גוש, שאין כל סיבה לכתוב עליה משהו הביתה או לוואלה! היינו סובלים פחות, משלמים פחות וגם יוצאים שבעים.

      באנו לקאנטרי סייד, למסעדת הרים. קיבלנו אוכל קניונים, השארנו יותר מידי כסף, יצאנו רעבים ולא, כנראה שלא נחזור כשנהיה שוב בסביבה.

      נאיה, בית נקופה, 02-9900070

      חשבון נאיה (עיבוד תמונה , דרור עינב)