דייויד צ'או נכנס בשנת 2007 למשרדי סטארט-אפ צעיר ובוסרי בפאלו אלטו, קליפורניה. המשימה הייתה לעטר את הבניין כולו בציורי קיר (רצוי "סקסיים", כפי שהוגדר מראש במילים ש"סקס" הייתה העדינה שבהן) ואומן הגרפיטי המחוספס, שהתמחה ב"דירטי סטייל" ייחודי, השלים אותה במהירות יחסית.
התשלום, נדיב למישהו שמעולם לא היה עשיר ופעמים רבות נאלץ לגנוב אוכל כדי להשקיט את הרעב, נסגר מבעוד מועד על 60 אלף דולר, אבל מזמין העבודה הציע לו חלופה.
"האמת היא שלא האמנתי בחברה הזאת, וחשבתי שהיא בדיחה. לא הבנתי על מה שניהם מדברים, וכל העסק הזה נראה לי די מטומטם", שיחזר פעמים רבות מאז, "אבל התחלתי לעשות קצת כסף מהציורים, וכשהמליצו לי לקחת מניות במקום תשלום, החלטתי להמר".
מזמין העבודה, ומי ששיכנע אותו לוותר על המזומן, היה שון פארקר. האדם השני בחדר היה מארק צוקרברג. הסטארט-אפ שהוא" בדיחה" יהפוך תוך זמן קצר לפייסבוק.
עם הנפקתה בשנת 2012, המניות של צ'או היו שוות 200 מיליון דולר. יותר מעשור אחר כך, הודה צ'או שרק חלק קטן מהן מומשו על ידו, "רק כדי להוכיח לעצמי שבאמת קיבלתי משהו על הציורים". על פי הערכות, רובן עדיין ברשותו. בזמן כתיבת שורות אלה, מניה אחת של פייסבוק, למעשה מטא, שווה כמה סנטים פחות מ-190 דולר.
רחוק מאוד מסיפורי מורשת הקרב של פאלו אלטו - 12 אלף קילומטר רחוק - אני מתעמק בציור קיר חדש שמכסה את אחד מקירות "הסטריטס". בית הקפה, על פינת הרבה רחובות שאף אחד מהם הוא לא דיזנגוף ואיכשהו כולם קצת כן, שופץ לאחרונה במהלך תל-אביבי קלאסי, המשלב קצת מכל דבר, נמנע עקרונית מלשבור ולנער, ובעיקר מסביר את עצמו בתנועות ידיים שמשמעותן, בדרך כלל, אחת - בקטנה.
הצבע חודש, הריהוט הוחלף, החוץ תוחם והפנים אופר, אבל אפשר להעריך שאף אחד לא הציע לציירת - קטי קנבסקי מסטודיו EKA - אופציות. למעשה, סביר יותר להניח שהיוצרות התחלפו, ושברוח המסעדנות הישראלית, העסקה הייתה צריכה להיות הפוכה לגמרי.
או במילים של נדב נאמן, רני עופר ויונתן גרינברג, "אם היינו לוקחים אחוז מכל שולחן שהוציא מפה סטארט-אפים, היינו מסודרים, מיליונרים".
אנחנו נפגשים לרגל חגיגות הסוויט סיקסטין של בית הקפה הדו-סניפי (כולל אחיו הצעיר מעט יותר ברחוב אבן גבירול, ומינוס השלוחה הבזלית שנסגרה לפני כמה שנים לאחר עשור של פעילות) ואני שואל עוד לפני שהם מתיישבים אם הם עדיין אוהבים אחד את השני. "עכשיו אנחנו במערכת יחסים של זוג נשוי", הם עונים בחיוך שמזמין אותך לעשות את הדבר הטבעי ולצלול לנקודת ההתחלה בחיפוש אחר רומנטיקה, וניצוצות.
"בגיל שהיינו בו אז, אתה לא חושב סנטימטר קדימה. ראינו את הנכס, שנחשב כמובן לפינה מקוללת בתל אביב, ופשוט לא יכולנו לוותר עליו, אז פתחנו איך שזה, עלא באב אללה", שיחזרו, "והלך לנו ממש גרוע. ממש-ממש גרוע. היה ריק, ריק לגמרי. זה הפחיד".
השלישייה, עם עבר עשיר בסצינת חיי הלילה של העיר, מצאה את עצמה "רצה חצי שעה על מישהו שאוכל ארוחת בוקר ומכניס לך רווח כמו עירבוב אחד של וודקה עם רד בול בבר", כהגדרתה. "זאת הייתה ממש טראומה".
הפתרון שלהם, בהינתן שאנחנו יושבים כעת בספוילר קפאיני שוקק חיי, היה Fight במקום Flight. "אחד-אחד תפסנו. הכנסנו פנימה כל מי שעבר ברחוב, ונתנו לו לשתות ולאכול. נלחמנו על כל לקוח", תיארו, "מישהו רצה עיתון שאין לנו? רצנו לפיצוציה וקנינו. אנחנו ממש זוכרים את השמות שלהם".
עוד יום ועוד יום, "בשיניים", וכל חודש הביא "קצת יותר אנשים", עד שיום אחד הם הגיעו, "והיה מלא". המשפט הזה מתמצת, להערכתם, שנתיים שלמות של מאבק. "זה שהלך לנו ככה בפתיחה, זה אחד הדברים הכי טובים שקרו לנו. זה פשוט לימד אותנו לעבוד, אבל באמת מהקישקע", הסבירו, "היו מקומות לידינו שהלך להם ממש טוב. קינאנו בהם. היום הם כבר לא קיימים".
רגע ההישענות הזה היה קצר, אך מספק. "הייתה לנו פנטזיה של איך המקום צריך להיות, שכל אחד יוכל למצוא את עצמו פה ולהרגיש בנוח, שיהיה גם יום וגם לילה", תיארו, "עם השנים, הפנטזיה הזאת התממשה. פתאום אתה רואה תור בשישי, או שאתה מגיע בחצות ומלא, ויש שולחן עם קפה ושולחן עם קוקטייל, סבא וסבתא, זוג גייז ופוליטיקאים, תסריטאים ואנשי צבא. בלגן מאורגן".
אז, במין הפוך על הפוך של חרדת יזמים, נולדה טראומה חדשה. "כשהבנו שהעסק עובד, זה היה אירוע חרדתי לא פחות, כי אתה אומר לעצמך: 'רגע, עבדתי קשה, הגעתי, אבל עכשיו יש לי מה להפסיד'".
החרדה הזאת תועלה, למזלם של אינספור לפטופיסטים ולקוחות אחרים, למקומות בריאים, ובעיקר גרמה להם לפתוח עיניים, ואוזניים. "כל הזמן הקשבנו לקהל, אף פעם לא חשבנו שאנחנו יודעים הכי טוב. אנשים שבאו לעבוד פה צעקו עלינו לסגור את המוזיקה, אז זרמנו, וסגרנו את המוזיקה, ולא סילקנו כל מיני אוכלוסיות קצה שבאו באמצע הלילה כי זה היה חוטא למטרה שלנו. עשינו דברים לא רציונליים, כביכול, מתוך נאמנות לרגש שלנו, אבל הם עבדו, וזה השתלם בכל פעם מחדש".
"כל הזמן הקשבנו לקהל". הסטריטס
השנים הללו הולידו את האני מאמין שלהם, שהוא שאלת ה-What's Your Ism, הומאז' לאריקה באדו הגדולה שמעטר את הקיר האחורי של הסטריטס, ובעצם מאפשר לכל אורח להטיל עוגן פרטי בלב הים העירוני הסוער, ולתפוס נמל.
"זאת נבואה שהגשימה את עצמה. ידענו שאנחנו נהיה פה בשביל כולם, ושנמצא את הדרך כדי שכולם יוכלו לשבת אחד ליד השני", הם מתארים במשפט הכי מדומיין שאפשר להוציא מהפה בישראל 2023, "זה התחיל באוכל טבעוני - וויגן פרינדלי פנו אלינו כבר לפני 12-13 שנים - והמשיך במנות ללא גלוטן, בלתת מענה חלבון לאנשים שחוזרים מחדר כושר, בילדים, בבלייני לילה, בלשים מאצ'ה בתפריט לפני כולם כי ראית את זה באיזה אינסטגרם מגניב מאוסטרליה. העיקר שכולם ירגישו בטוב".
אבל זה לא פוגע במגניבות? באובססיה התל-אביבית למשהו חדש?
"היינו מגניבים, נשארנו מעודכנים, התבגרנו והתפתחנו. עברנו אבולוציה, כמו כל הענף, מפרטעץ' למקצוענות. לפני 16 שנה לא ידענו מה זה אקסל. היום הכול מתחיל באקסל וממשיך משם כמובן לראש וללב ולבטן".
ההתבגרות הזאת מאופיינת בחגיגות יום הולדת צנועות יחסית, רחוקות מאוד מהטינאייג'ריות הגילנית ומודעות לעצמן באופן שאינו מתנשא, אלא סתם בטוח.
או במילים אחרות - בראנצ'ים מיוחדים בכל סופי השבוע של מרץ, שיש לקוות שחלקם יישארו גם מאוחר יותר, ולנצח.
התפריט המיוחד, בחסות "פרייה", יכלול חמש מנות חגיגיות, אחת לכל אושיה מתארחת. בנצי ארבל ("כפרה מיו", "קלבריה") הכין "מוצרלה אין קרוסה", שהיא טוסט מוצרלה בקסטן לבן שצופה בפרורי לחם, אביתר מלכה ("וינונה פוראבר" המופלא) הלך על תבשיל כרישה וביצה עלומה, ואילו אופיר גוטמן ("סון רון") רקחה סלט ירוקים ומקרל מעושן ברוטב צ'אטני ירוק, בלי לשכוח ביצה חצי קשה (ועם לזכור גירסה טבעונית עם טופו על הפלאנצ'ה).
מלבד אלה, יש גם את לילי בן שלום ("ללה") עם אצרולי גרוזיני עמוס גבינות ויוגורט עם חלמון ביצה, את חמודי אבולעפיה וג'ייק סייטוביץ ("דלידה") עם גאמלייה ערבית, ובשורת אלכוהול משמחת ונדירה בדמות קוקטיילים ב-16 שקלים - "פינקי לינקי" על בסיס ג'ין ורוד, למשל, בלאדי מרי קלאסי וגם מבעבע ויין לבן.
"זה מקום שרצה להיות של כולם, והצליח להיות של כולם", סיכמו השלושה, "שכנים ומי שבא במיוחד, כותבים ובמאים, קבוצות למידה של רופאות ושיעורי שחמט. אפילו על סלבס שמרנו בקנאות, כדי שיוכלו להיטמע פה ולהרגיש בנוח. התפקיד שלנו היה רק לפזר קסם פה ושם, אבל לא בבוטות. אנשים מרגישים את זה כשאתה לג'יט".
העתיד, בינתיים, אינו כולל עוד סטריטס ובהחלט כולל מבט מודאג על רחובות ישראל בימים אלה, אבל הם פה "כדי להישאר, ולמתוח את המקום לכיוונים שהוא צריך להימתח", כמו גם להרחיב פעילות ולהתכונן אפילו לחזרת משמרות ה-24 שעות בסופי שבוע.
"סגרנו את זה קצת לפני הקורונה, ועכשיו זה חוזר בצורה שהיא קצת קריצה לעבר, אבל בעיקר הצהרה שלנו שסוף סוף יצאנו מהמגיפה. היה נוראי, הכול נדרך, וגם אם שרדת, כל הגוף מרגיש מכווץ. עכשיו אנחנו אומרים שזהו, השתחררנו, ואפשר לצעוק שיוצאים מזה לעשור הבא. אנחנו מוכנים".
חגיגות "סוויט 16" בסטריטס, שישי-שבת לאורך מרץ. פרטים נוספים כאן, או ב-054-5472687