צוק העיתים מביא ללא מעט שינויים בתרבות ההסעדה המקומית של הזמן האחרון. העובדה שמסעדות נעשו, לאו דווקא מבחירה, ליקרות כל כך, מביאה לשגשוגם של פתרונות ביניים צנועים יותר. ברי יין למשל.
כפרה מיו של השף בנצי ארבל, בצפון קינג ג'ורג' בתל אביב, היא מהדוגמאות הבולטות של הז'אנר. מזללה צפון איטלקית שפועלת ממש ברחוב אבל לא מגישה אוכל רחוב. בכפרה מיו יצא לנו לאכול מקסים בחורף שעבר ולפגוש באופציות פסטה מהטובות שיש כאן.
ההצלחה של כפרה מיו, שהחלה בכלל כמקום של טייק אוויי ומשלוחים בימי הקורונה, הביאה את ארבל לפתוח מקום נוסף, איטלקי אף הוא, שוב בקינג ג'ורג'. אבל אם מסעדות ארץ המגף בעולם הרחב נוטות לגנריות, ועושות שימוש בפריטים נבחרים שהפכו לקלאסיקות מכל קצות איטליה ללא שיוך אזורי, ארבל, איש שיודע דבר או שניים על קולינריה, מייצר כאן מידה של בידול. כפרה מיו, על הרביולי והטורטליני שבה, סוחבת יותר לצפון העשיר של איטליה. קלבריה, ששמה ניתן לה על שם מחוז בדרום איטליה, בשפיץ המגף בואך האי סיציליה, נסובה סביב אוכל הרבה יותר דרומי, המושפע מן הסתם מהטרואר הים תיכוני ומהקרבה לצפון אפריקה.
אם כפרה מיו הצפון-איטלקית יושבת בחלק הצפוני והמהוגן יותר של קינג ג'ורג', קלבריה נמצאת בקינג ג'ורג' פינת בוגרשוב בואך אלנבי. סואן יותר, קשוח יותר ומפונפן פחות. אם בכפרה מיו כיף לשבת ברחוב, הישיבה על שולחן ברחוב בקלבריה כרוכה בדי הרבה רעש ועוד יותר מזה אגזוזים. להבדיל מכפרה מיו, כאן יש גם חלל פנימי, עם שולחנות ובר, הומה, עולץ ועם פסקול בווליום שמקשה על הדיבור ומשדר וייב של "גומרים הולכים".
בתפריט, הארוך למדי בהקשר מקומות מסוג זה, שלוש קטגוריות: "אוכל כדרך חיים" ובו חמש מנות פתיחה מטוגנות; סקציית סלטים, קרפצ'יו וחברים; ואגף פסטות ובו תשע אופציות, רובן מבוססות ספגטי ומיעוטן ניוקי, כולן בעבודת יד.
הזמנו שתי כוסות פינו גריג'יו (35 שקלים לכוס) ומנת סופלי קלברזי (50 שקלים) וקרפצ'יו (65 שקלים). בטרם הגיע האוכל לגמנו מהיין, פשוט, בסיסי ויומיומי. כזה שמאפשר למסעדה להגישו בתמחור שווה לכל נפש ובכל זאת להרוויח. למה יש כל כך מעט אופציות כאלו במסעדות כאן?
הסופלי, שני כדורים מטוגנים, עמוסי ריזוטו לבן וגבינה, היו כייפיים ממש. ריזוטו לא כבד מדי, עם מידה של חדות ורמז חריפות, מידה נכונה של תחושת גרגיריות, וטיגון סופר מדויק, כזה שלא מותיר אפטר טייסט מבאס של שמנוניות מיותרת בגרון, ורוטב עגבניות מחודד וטוב לטבילה. יופי של מנה.
בקרפצ'יו היה בשר בסדר, לא הרבה יותר מזה, שעליו נערמו שפע תוספים: שמן זית רב, שום, חומץ בן יין, אנשובי, רוקט וגבינה. זה לא היה רע ואנשובי על קרפצ'יו זה אחלה אבל הביחד עשה קצת יותר מדי בלגן שלא הצליח להתארגן נכון. אפשר וכדאי למקד נכון יותר את המנה הזו, שניזוקה ממקדם ההכברה, ואולי גם להשקיע בבשר טיפ-טיפה גבוה יותר מזה שהוגש כאן, שהיה, כאמור, סביר ותו לא.
מאגף הפסטות הלכנו על מבוססת עגבניות אחת - ניוקי גמברו רוסו (79 שקלים) ופוציניטה פורצ'יני (76 שקלים) מבוססת החמאה. הספגטי עצמו היה מצוין: עבודת יד, אבל כזה שלא יחליק בקלות בגרון לסועדים מנוסים פחות שרגילים לספגטי היבש. גם הגשתו במצב צבירה אל-דנטה לא תהיה פשוטה לסועד המצוי. להגיש אטריות כאלו במקום כזה, שמאכיל את כולם-כולם, זו לא פחות מחתרנות. אם הספגטי היה מופלא, הניוקי נעצר ב"טוב מאד". טעים-טעים, אבל לא מעונן, אוורירי ושמימי כמו שניוקי פלאיים יודעים להיות. ובכל זאת אחלה ניוקי.
רוטב העגבניות של הניוקי, עם מרווה, פטרוזיליה, פירורי לחם וממש מעט שרימפס היה חמדמד, מגובש, עם מידה סבירה של עומק טעמים. מנת הספגטי הגיעה כגליל מוארך ובו פורצ'יני, פורטובלו, הרבה חמאה וגבינת גראנה פדאנו. זו הייתה מנה שקרנה מצוינות צרופה, שביחד עם איכות הבצק הנהדרת מתמקמת בצמרת מנות הפסטה שאפשר להשיג היום בארץ.
חלקנו גלידת חלב רכה (40 שקלים) ברוטב אגוזי לוז עם אגוזי לוז מסוכרים, שגם אם אפשר היה להוריד בה מעט מרמות הסוכר הייתה טעימה וכייפית.
המונה, שכלל שתי ראשונות, שתי פסטות, קינוח, שתי כוסות יין ובקבוק מינרלים קטן, נעצר על 393 שקלים. זה בערך הסכום שהשארנו בכפרה מיו על ארוחה בפורמט דומה. מחד, כמעט ארבע מאות שקל על ארוחה מבוססת פסטות, כמעט ללא חלבון, זה לא בדיוק מעט. מאידך, איפה יוצאים היום עם "מעט" כסף? מאידך 2: אפשר לנחש שרוב הסועדים בקלבריה מסתדרים גם בלי שתי ראשונות ומסתפקים בשתי פסטות, שתי כוסות יין ולכל היותר סלט משותף.
זו הייתה ארוחה לגמרי ראויה מסוגה כשרק הקרפצ'יו יכול היה להיות יותר טוב. שאר המנות עמדו בציפיות. הסופלי ופסטת הפטריות אף הצטיינו. קלבריה תצליח, ובצדק. מגיע לה. היא עונה על צורך אמיתי בפורמט הסעדה צנוע יותר, בעידן שבו מסעדות של ממש הופכות פחות ופחות מושגות ליותר ויותר אנשים. ארבל, איש אוכל מצטיין ויזם עם חושים חדים, זיהה צורך שוק ומיטיב לענות עליו ועל כך הוא ראוי למלוא הפרגון.
ובכל זאת, מאחר שמדובר במסעדות אחיות, אי אפשר בלי מילה על הדרבי האיטלקי של המקומות מבית היוצר של ארבל. קלבריה היא מקום ראוי בהחלט, אבל אם תדחקו אותי אל הקיר ותדרשו השוואה בין המקומות נדמה לי שכפרה מיו לוקחת. לא בנוק אאוט, בנקודות; לא בפער רב, ובמונחי כדורגל, בעזרת שימוש בטכנולוגיית VAR. קודם כל, בגלל הלוקיישן והאווירה. זה אולי אישי לחלוטין, אבל לשבת ברחוב בקינג ג'ורג' בואך מסריק יותר נעים מלעשות את זה בקינג ג'ורג' פינת בוגרשוב, לוקיישן עם מקדם אורבניות בלתי משתמע אבל גם עם מקדם סחלה מסוים. כפרה מיו בחוץ גם נעימה יותר, לטעמי, מקלבריה בפנים. האוכל עצמו, זהה בקונספט אבל שונה בהשפעות, טוב שם בערכים מוחלטים טיפ טיפה יותר מקלבריה. ועדיין, כאמור, מדובר ביופי של מקום.
קלבריה, המלך גורג' 29 תל אביב
חשבון:
סופלי - 50
קרפצ'יו - 65
ניוקי גמברו רוסו - 76
פוציניטה פורצ'יני - 76
גלידת חלב - 40
2 כוסות יין - 70
מינרלים קטן - 13
סך הכול: 393