נושאים חמים

אוכל, משפט ומה שביניהם

כשהאוכל הופך ליותר טרנדי, נושאים כמו זכויות יוצרים על מתכונים, טיפים למלצרים ועוד, הופכים לפופולריים. ספר חדש שנקרא לחם חוק חושף את הצד המשפטי של האוכל - קבלו קטע קצר מתוכו בו מרואיינת כוהנת האוכל קלודיה רודן

עטיפת הספר לחם חוק: עיונים במשפט ואוכל (באדיבות המצולמים , באדיבות הוצאת הספרים)
כריכת הספר לחם חוק

תחום האוכל הוא טרנדי מאי פעם, רווי בפודיז, מסעדות, שפים, תכניות בישול ובשלנים חובבים. ההצפה הזו מביאה אתה גם לא מעט סוגיות מעולמות המשפט, החל מ-למי שייכות זכויות היוצרים על המצאת מנה מסוימת, בין אם היא מנת גורמה של שף מדופלם או מאכל רחוב פופולרי, ועד ל-האם למי עדן מותר לכנות מים כ"השמפניה של הטבע", בעוד שרק סוג משקה מבעבע מאזור מסוים בצרפת יכול להיקרא כך.

פרופ' אייל גרוס וד"ר יופי תירוש מצאו שיותר מדי נושאים נערמו להם סביב הנושא והחליטו לאגד הכל בספר חדש שנקרא לחם חוק: עיונים במשפט ואוכל.

סלואו פוד רפרם חדד (יח"צ , רפרם חדד)
רפרם חדד. כתב בספר מסה קצרה (צילום: באדיבות המצולם)

לחם חוק – עיונים במשפט ואוכל

הספר יצא במסגרת סדרת ספרים העוסקת במשפט ונושאים משיקים כמו משפט ואהבה או משפט וטכנולוגיה, כך שמשפט ואוכל היה רק המשך טבעי. "הצענו כרך בנושא וחשבנו שלא יהיו לנו הרבה מאמרים ושנצטרך לרדוף אחרי אנשים", מודה גרוס. "אבל קיבלנו פי 2 הצעות ממה שהיה לנו מקום וגם ככה הספר יצא די עבה". גרוס מספר כי לא תמיד אנשים מצליחים להבין מה בין אוכל למשפט. "הרבה פעמים אני מדבר עם אנשים ואז אני מתחיל למנות להם את הנושאים ויש כל כך הרבה נושאים שאנחנו לא חושבים עליהם ביום יום. ואפילו לא נגענו בכל ההיבטים".

הנושאים בספר מגוונים ונעים על סקאלה רחבה: ביטחון תזונתי, כשרות, אוכל ומבקשי מקלט, ויש גם מסות קצרות ואמנותיות יותר שכתבו אושיות אוכל כמו יהלומה לוי ורפרם חדד.

לדברי גרוס הספר מעורר מחשבה על תפקידו הכפול של המזון, שלמעט ההזנה יש לו גם תפקיד חברתי תרבותי של סיפוק הנאה. "דרך הפרספקטיבה הגענו להמון נושאים שכמעט ואין עליהם כתיבה בארץ במחקר האקדמי". משתתפת מפתיעה שמגיחה בהקדמה לספר היא כוהנת האוכל קלודיה רודן, שמרואיינת בו, ואשר תגיע גם לאירוע מיוחד לרגל השקת הספר.

רודן (81) נולדה ב-1936 במצרים למשפחה יהודית, ושימשה שנים ארוכות ככתבת אוכל ומנחת תכנית בישול ברשת ה-BBC. היא גם כתבה ספרים רבים על מטבחי הים התיכון והאוכל היהודי תוך שימת דגש על ההיסטוריה של האוכל, האופן בו נוצרו מאכלים והשינויים שהתרחשו בהם מדור לדור.

לדברי גרוס הפנייה אליה נעשתה כי "היא הכותבת שזיהתה שאתה לא יכול רק לכתוב מתכון. קלודיה רודן היטיבה לזהות את ההקשר בין האוכל לתרבות, מקום, וחשבנו שזאת מישהי שיהיה נורא מעניין לדבר אתה על השאלות האלה". לרגל יציאת הספר מצורף קטע מתוך הריאיון שמופיע בהקדמה לספר עם קלודיה רודן, שערכו גרוס ותירוש.

ערב ההשקה של הספר יתקיים ביום חמישי, 29 ביוני בשעה 17:00 באוניברסיטת תל אביב. באירוע ידונו בסוגיות המצוינות בו ויוגש כיבוד טבעוני של יהלומה לוי. לאחר ההרצאה של רודן יינתן גם זמן לשאלות. לכל הפרטים על האירוע ויש גם לינק להרשמה.

קלאודיה רודן (מערכת וואלה! NEWS , קריאטיב קומנס)
קלודיה רודן (קרדיט: קריאטיב קומנס)

על הקשר בין אוכל למקום: קלודיה רודן

מה עם המפגש בין אוכל למשפט? בתור מי שכתבה רבות על הקשר בין אוכל לתרבות ולזהות, איך את מתייחסת למנגנונים המשפטיים שמנסים לבצר - למשל דרך ציונים גאוגרפיים - את הקשר בין אוכל למקום? איך קשר כזה משתמר בעולם גלובלי, כשמצד אחד האוכל קשור למקום ולתרבות ומצד שני הוא נע עם תהליכים גלובליים כמו הגירה, כיבוש ותיעוש?

"זו שאלה קשה. הפעם הראשונה שהייתי מודעת לכך הייתה כשעורך-דין שייצג את יוון התקשר אליי וביקש ממני לבוא להעיד בבית משפט על כך שפטה היא גבינה יוונית ושליוונים יש זכות לטעון שהיא יוונית. התבקשתי לעשות את זה כי בספר שלי כתבתי שהיא מכונה "גבינה יוונית", אבל סירבתי להעיד והסברתי לעורך-הדין שככה קראנו לה במצרים, אבל זה לא אומר שרק היוונים הכינו אותה. הטורקים, וגם הקפריסאים, ייצרו גם הם גבינה כזו. טענתם של היוונים התקבלה במשפט וכיום מדינות אחרות לא יכולות להשתמש בשם הזה.

"בארגון 'Slow Food' ביקשו ממני לדבר על ההיסטוריה והתרבות של המזרח התיכון, ולעזור להבין את הדברים הדומים שעשו אנשים שבאו ממקומות שונים, אבל גם לדבר על המוצרים. יש כיום מדינות שמבקשות מהארגון לעזור להן לזהות את המזון 'שלהן'. בפועל אוכל הוא דומה במקומות שונים עם שמות שונים וגם עם ואריאציות. אי-אפשר לומר, למשל שקוסקוס הוא רק ממרוקו. אוכל גם נוסע עם מהגרים. אנחנו עולם של אנשים שמהגרים, והמהגרים לוקחים את האוכל שלהם איתם ומוכרים אותו במדינה החדשה ורוצים לקרוא לו בשם שהם רגילים להשתמש בו. האם נגיד שבגלל שפיצה באה מאיטליה האמריקנים לא יכולים לקרוא לה כיום "פיצה"? הרי הם אלו שהפכו את הפיצה למנה בינלאומית.

הקטלנים מנסים - בינתיים ללא הצלחה - לזכות בהכרה של רשימת המנות שלהם כמורשת תרבותית במסגרת אונסק"ו. הצרפתים הצליחו להשיג הכרה כזו לגבי סגנון הבישול אך לא לגבי שמות המנות. כיום אנחנו עולם של מהגרים שמבשלים ומוכרים את המנות במקום שבו הם נמצאים. את השם של מוצר אולי אפשר לזהות עם מקום, אבל לא מנות מסוימות. לפעמים המהגרים שומרים על תרבותם יותר מאשר מולדתם. הם שומרים יותר על הסגנון הישן של התבשיל. הסורים במצרים, למשל, הקפידו יותר להכין טבולה בסגנון הישן יותר, כפי שהוכנה בסוריה".