כל החבר'ה שגדלו איתנו בשכונה והשתחררו מהצבא נסעו להודו. לא למזרח באופן כללי, ישר להודו. גם אנחנו, אחרי שאלי השתחרר, ובנצי חסך בעבודה מועדפת, קנינו כרטיס לדלהי. איך שהגענו לשם, מייד הבנו את סוד המשיכה השכונתית. ההודים היו פשוט מאוד יותר מצ'וקמקים מאיתנו. תמיד חשבנו שאנחנו הכי פרובינציאליים, מנומנמים, חסרי מוטיבציה ונידחים, בתחתית החבית של הקיום האנושי, והנה, פתאום שמענו דפיקות מלמטה. כל זה עורר בנו רגשות מעורבים. מצד אחד כאמור, ראינו שאנחנו לא הכי פארשים, ומצד שני חשבנו, בשביל זה לנסוע לצד השני של העולם? אלא שאחרי כמה שבועות, אתה מגלה שהסוד של ההודים הוא שהם לא מתוסבכים כמונו. במלים אחרות, אנחנו היינו מודעים לעובדה שאנחנו לא משהו, וזה עשה לנו כל מיני דברים: רצון להצליח, קנאה ומבטים מלוכסנים למדשאות של השכנים, רגשי נחיתות ומה לא. להודים זה פשוט לא הזיז. זה מה שהם. מי שמתאים לו מוזמן, והאמת, גם מי שלא מתאים לו מוזמן.
נתקלנו בתפיסת העולם הזו כשהלכנו לאכול באינדירה, המסעדה ההודית הוותיקה. ראשית חשוב להדגיש שכל אנשי הצוות הם באמת הודים, בניגוד למקובל במחוזותינו שהסושי מאסטר במסעדה היפנית הוא בכלל מהפיליפינים. בחמש עשרה השנים שהם מנהלים את המסעדה, התחלפו בתל אביב אופנות קולינריות, טרנדים הגיחו ונעלמו, והחבר'ה באינדירה לא קיבלו את הפתק. אם אתם מגיעים לשם ומצפים למסעדה בסטנדרט תל אביבי, אתם לא בסרט הנכון. אם אתם מבינים שמדובר בחבורה עם קצב אחר, ועושים איזה תרגיל טנטרי כדי לקבל באהבה את השירות המבולבל ואת חוסר ההבנה המוחלט שלהם באל"ף בי"ת של כל מסעדה תל אביבית, אתם עשויים ליהנות מאוכל הודי ממש לא רע.
והנה דוגמה זניחה וקטנונית לעניין הזה: בתחילת הארוחה הזמנו כוס יין (קריניאן ישראלי, אבל אינדירה היא ממש לא המקום לדבר על יין). אחרי כמה דקות החלטנו להזמין בקבוק של יין אחר. המלצר הביא את הבקבוק ברוב טקס ומזג את היין אל תוך הכוסות שהיו חצי מלאות ביין מסוג שונה. הם פשוט בסרט אחר.
התחלנו את הארוחה בסלסלת פפאדם, מין קרקר הודי דק פריך ועגול שעשוי מקמח חומוס עם כמה מטבלים: יוגורט עם קוקוס, צ'ילי וכוסברה וצ'טני מנגו שהזכיר את בת דודתו העירקית, העמבה, אלא שכאן הוא היה הרבה יותר אגרסיבי ובעל נוכחות וחריפות. מכאן עברנו למונגדאל פאקורי: ארבעה כדורי פלאפל פריכים מבחוץ ומעוטרים בשומשום וקצח. בפנים הייתה הפתעה כתומה ומהבילה של מחית ירקות. יופי של מנה.
קאשמירי רוגנגוש הייתה מנה מצוינת של קוביות טלה באורז. הכול מבושל ברוטב עגבניות, אגוזי קשיו, פירות יבשים ותבלינים הודיים. הטלה היה רך וטוב וכל הקונסטרוקציה התחברה לכדי מנה עם טעמים מאוד מיוחדים. בעולמנו הקולינרי, שבו כל כך הרבה מסעדות מגישות את אותו אוכל, זה בהחלט מרענן. למען הקנטרנות נאמר רק שעוד קצת טלה וקצת פחות אורז לא היה הורג אף אחד (חוץ מאולי טלה אחד או שניים).
טעמנו גם תוספת "תפוח אדמה קטמנדו". זה היה בעיקר בטעם תפוח אדמה, ואם היו בזה אלמנטים נפאליים, כנראה שהחמצנו אותם.
אכלנו דל עם אורז, מנת העדשים ההודית הקלסית שהייתה טעימה וטובה, "מלאי קופטה" שזו מנה מוכרת וטובה לאנשים שאוכלים מדי פעם אוכל הודי, וביזארית לגמרי למי שלא מכיר. מדובר בחרוט גבינה מתוקה (פניר קוראים לגבינה הזאת) שצף בתוך רוטב עגבניות, כשבין לבין משייטים צנוברים, פיסות דובדבן מסוכר ושבבי גבינה. ביזאר דוט קום, אבל מאוד טעים אחרי שמתרגלים.
לקינוח אכלנו מוס חלבה טעים אך בעל מרקם משחתי קל, שעליו הייתה תלולית קצפת כתומה, שהתגלתה כקציפת תפוזים. האם הגוון הכתום של הקציפה קיבל פוש קטן של צבע מאכל? לא נתפלא. טעמנו גם קולפי שזו גלידה הודית מצוינת וקלילה בטעם פיסטוק.
לסיכום נאמר, שאם היו לנו אי אילו המלצות או מחשבות כיצד אפשר לשפר את המסעדה, להיות מדויקים יותר וכהנה, בסוף הערב הבנו שהדרך היחידה ליהנות מאינדירה, בדיוק כמו מהודו, היא לקבל אותה כמו שהיא, ואז אפשר ליהנות מארוחה לא סטנדרטית במחיר לא יקר.
שאול המלך 4, תל אביב טלפון: 03-6954437
א'-ש', 12:00-01:00