הטיילת של תל-אביב היא אחד המקומות הזכורים לטובה עוד מהילדות. הנסיעה מראשל"צ לחוף הים של תל אביב, התיירים, הגלידה בקפה לונדון והטיול הארוך עם כל המשפחה מהדולפינריום עד לשרתון וחזרה, נתנו לי להרגיש כילד, כאילו אני בחו"ל. עבור צוציק ראשוני זה גן עדן. כיום זה האזור הכי משמים של העיר.
השבוע החלטנו לנסות ולהחזיר את כבודו של אותו פס בטון לאורך החוף, והגענו ל"בנג'מין סיגל", ביסטרו-בר השוכן על חורבותיה של פיצה האט המיתולוגית למרגלות מגדל האופרה. הבנג'מין סיגל קרוי ע"ש המאפיונר היהודי הנודע, והוא האח הגדול של ה"באגסי", קפה/בר/מסעדה חביב השוכן בלב שכונת פלורנטין.
הגענו ביום שני לקראת אחת - עשרה בלילה. מתיאורי המקום שקראתי באתר האינטרנט שלו ומאלו ששמעתי מיחצ"ניו הציפיות היו גבוהות. אפילו גבוהות מאוד. המציאות הייתה קצת מאכזבת. אפילו יותר מקצת. עם כל הכבוד למתפעלים מהתואר "החלל האורבני המהודר והסקסי", אנחנו ראינו בבנג'מין סיגל שני מקומות שונים בעלי גג משותף. הצד השמאלי באמת היה יפהפה. היו בו ספות עור אדמדמות ועוד שניים-שלושה שולחנות רגילים שמזכירים את מועדוני לאס-וגאס הסליזיים של פעם. מולם ניצב בר ארוך ומרשים בצורת "L", עם חמש עשרה מקומות ישיבה מרופדים היטב ומנורות מסולסלות שמעניקות לו אור רך ונעים.
דיספליי האלכוהול של הבנג'מין היה גם הוא מאוד מרשים ומכובד. בצד הימני של החלל לעומת זאת, פזורים כעשרים שולחנות בסיסיים שמעניקים למקום מראה, ויסלח לי כבוד המעצב, של אולם ארועים באור יהודה. וכל זאת בלי לזלזל לרגע באולמות האירועים שם. גם להם כמובן יש מקום וזכות לחיים אבל לא כשהם מחופשים. מזל גדול שהיה המשך קטן לבר המושקע, אחרת היינו מחפשים קנקני לימונדה גדולים על השולחנות ומלצריות עם מגשי ענק שישאלו אם נרצה עוף, לשון בקר או דג.
חתכנו שמאלה והתיישבנו על כיסאות הבר שהתגלו כהכי נוחים בתל-אביב. תצוגת המשקאות המוארת מולנו עזרה להדחיק את הצד הימני. תפריט האלכוהול העשיר מכיל מגוון גדול מאוד של וויסקי ורשימת קוקטיילים מקוריים. הם נחשבים להיילייט של המקום. שלא כדרכי, החלטתי להיענות להמלצת הברמנית, שהיתה קרה וקורקטית כמו שמעון מזרחי ביום טוב, וללכת על קוקטייל בשם "Strawberry Spice". 42 ש"ח עבור ערבוב מוזר של וודקה פלפל, סאוור, סירופ תותים, מחית תותים ובזיליקום כתוש. זה היה נראה כמו כתישה אמיתית. "לא תתאכזב" היא אמרה, ולמרות שהרעיון נשמע מופרך לגמרי, זרמתי איתה.
הברמנית החלה בהכנה, כשבסיומה נחתה מולי כוס עם קרח גרוס, נוזל אדום-ורוד ועלי בזיליקום לקישוט. ארומה של תותים, עקצוץ של פלפל ואפטר טייסט של בזיליקום. זה היה קוקטייל חסר הרמוניה ולא טעים בעליל. זוגתי הזמינה כוס סוביניון בלאן ירדן של רמה"ג, המתומחר במחיר די יקר של 32 ¤. הוא הוגש צונן כהלכה.
ברקע התנגנה מוסיקה שלא התאימה לאווירה במקום. הייתה שם תערובת מוזרה של ערב בקצב לטיני, ג'אז שקט ומרדים ונעימות מ"ספר הג'ונגל". המעברים היו חדים מדי וחוסר היציבות הזה צרם באוזן משך כל הערב. לאווירה לא היה לאן להתרומם. למען האמת גם לא היה בשביל מי לרומם אותה. המקום היה די ריק.
תפריט האוכל של הבנג'מין סיגל מורכב ממנות ראשונות יקרות וממנות עיקריות יקרות עוד יותר. חלקן נשמעות בנאליות למדי (חציל בלאדי, שרימפס-קלמארי, קרפצ'ו בקר, שניצל, המבורגר, אנטריקוט) וחלקו מקוריות מדי (סלט עגבניות אורגניות, סלמון ברוטב סאקה, זעפרן, מייפל ואניס). בחרנו במנה ראשונה- טרטר סלמון בטוביקו (46 ש"ח), רצינו לחמם מנועים לפני שנגיע לעיקריות. הגיעה אל הבר מנה מרהיבה ביופיה. הטרטר הונח על שכבה של סלט מלפפונים ובסיס של סטיקי רייס (אורז דביק בעברית) עם קוביות קרוטונים קטנות. שתי חתיכות אבוקדו דקות קישטו את הסלמון מלמעלה, ובהן ננעצו כמה אצות. מנה מדהימה והמזלגות ננעצו בה שניות לאחר שהונחה מולנו. הטעם, אפעס, התגלה כמרהיב הרבה פחות. שכל ביס מהאורז בליווי הקרוטונים הניב טעם ותחושה של פריכיות אורז. מצב הרוח לא השתפר כשגילינו שהרוטב בתחתית הצלחת הוא לא אחר מאשר מייפל, והמסקנה הברורה מאליה כי דג וסירופ מייפל לא מסתדרים יחד קיבלה משנה תוקף.
האמת? נשארנו רעבים, אך מכיוון שהצ'אנסים שנ?ת?נ?ו? לבנג'מין סיגל לא נוצלו כהלכה, וויתרנו על אופציית המנה העיקרית ורצינו ללכת הביתה. הזמנו חשבון ושילמנו 120 ש"ח לפני שירות על כוס יין, קוקטייל ומנה ראשונה. בצעדים מאוכזבים התקדמנו לעבר היציאה, וממש לפני הדלת הבחנו בתקליטן שהביט בנו מהגומחה הקטנה שנבנתה עבורו מעל המטבח. מבטו היה חלול ועצוב מעט. בדיוק כמו הטיילת של תל אביב והבנג'מין סגל ביום שני האחרון.
בנג'מין סיגל. רח' אלנבי 1 (בית האופרה), תל אביב. 03-5166224