אתגר הביקור במסעדת מנרה היה כפול. ראשית, אני אישית לא איש של דגים. שנית, אחרי חמישה חודשי מילואים, הקונוטציה המיידית שלי לסוג הקולינריה הזה היא בעיקר קופסאות טונה שאותן מעשנים באמצעות חתיכת פלנלית. לכן, לגשת לאירוע הזה של מסעדת שף שמתמחה בדגים והתפריט שלה מזכיר יותר סיור במצפה התת-ימי באילת היה מבחינתי ניסוי מעניין מאוד, כזה שיכול ללכת ממש טוב, אבל עלול להסתיים בדיוק כמו שהוא התחיל - עם מבט אחד בתפריט, וזהו בעצם.
נקודת הפתיחה הייתה לא משהו, וכללה התפלשות ארוכה מדי בתסבוכת הנוראית שנקראת תנועה בנתיבי איילון ותל אביב עצמה, בואכה רחוב הירקון. למרבה המזל, בסוף הסבל הזה היה חניון. אנחת רווחה שוחררה כשהוא היה פנוי, וקללה עסיסית נפלטה למראה המחיר. אחרי חמשת החודשים המזופתים ההם, דווקא התגעגעתי לכל התקלות הקטנות האלו של החיים.
על אף התלאות, נכנסנו למלון שרתון נינוחים, והספקנו להתיישב בזמן על אחד השולחנות הצמודים לחלונות השקופים כדי לתפוס אור אחרון של שקיעה תל-אביבית על הים. קשה לתאר מה רגעים פשוטים של נורמליות יכולים לעשות לנפש.
התפריט שנוחת בשולחן מרגיע. שמות המנות פשוט מתארות את מה שאתה מזמין, ולא מתמללות הייקו של משורר מיוסר עם תשבץ היגיון על אסיד. זה לא אומר שאין כאן רכיבים מסקרנים - אפונת שלג ושעועית יריחו, פלפל שושקה ובטטה לבנה - אבל העסק מונח לפניך באופן הלא מתחכם והישיר שבו צריכה להיות מוצעת מנה.
גם מבנה התפריט פשוט בסך הכול, ומורכב מ"איים" שהם מנות הפתיחה, "יבשה" למנות מהצומח ו"ים" למנות הדגים. התחלנו.
סבב הפתיחה כלל פטה עזים צלויה (46 שקל), פוקאצ'ה (32 שקל) ופרח קישוא (42 שקל).
נתחיל מהפוקאצ'ה, שהייתה תפיחת בצק אוורירית שנאפתה במקום בטאבון, ובהחלט הייתה טובה מספיק כדי לחזור ולרדוף אותי בחלומות לכל אורך פסח, אבל שתי המנות שהגיעו איתה לא השאירו לה סיכוי.
פרח הקישוא הגיע עטוף בטמפורה מצוינת, מהסוג שאוטם את העסק הרמטית ומאפשר פריכות חיצונית, ובפנים משאיר לריזוטו, לצמחי התבלין ולמוצרלה לתת את הטעמים שלהם.
אבל המלכה הייתה גבינת הפטה. על פניו לא אירוע מסעיר - גבינה על דבש ושמן פישולין - אבל המנה הייתה נטולת פישולים, ולמעשה מושלמת. צרובה מצוין משני הצדדים שלה, עם מרכז נימוח, מליחות עדינה מהפטה עם הדבש המתוק והשומשום המתפצח. אתם יודעים שזו המנה הטובה ביותר כאשר בין סועדים מתפתח קרב מוחות שבו אף אחד לא רוצה להיראות להוט מדי, ובו-זמנית כולם להוטים מאוד. לעוד חתיכה.
משם, עברנו ליבשה, שם נחתנו על בטטה לבנה באש (64 שקל), ואספרגוס בפחם (68 שקל), גם כי סלט עלים (חסות, ויניגרט חרדל וגבינת עזים), סלט עגבניות (עם שום, צ'ילי וגבינת המאירי) או טורטליני גבינות רכות (קרם עגבניות שרי, זעתר מיובש ושמן זית) נשמעו לנו לא מספיק הרפתקניים.
האספרגוס, שמגיע עם שמן זית, צנוברים ופרוסות גבינת גאודה, הוא מנה מוצלחת מאוד בפני עצמה. הירק עשוי במדויק, שילובי הטעמים טובים. להגיד שהיו מלחמות טריטוריה? לא ממש, לחובבי ז'אנר האספרגוס.
הבטטה הלבנה הייתה סיפור אחר לגמרי. זה מתחיל במלצר שרגע לפני מעניק תדריך לאופן שבו צריך לאכול את המנה הזו. אתם מבינים, קרעי הבטטה מונחים על קרם שום ועליהם זילפו ויניגרט בזיליקום והניחו חתיכות של גבינת המאירי, על כן כדאי להשתמש בפעולת גריפה שאורזת את כל מה שיש בצלחת בבת-אחת על הכף, ואז לאכול.
הבטטה מצוינת, עם טעמי עשן. גם הגבינה והרוטב, אבל קרם השום, התפאורה שעליו הייתה מונחת הבמה הזו, גנב את ההצגה. מרקם יציב, אבל לא משחתי, נימוח אבל לא רוטב. הוא טופל בכף, אחר כך באמצעות קרעי הפוקאצ'ה ואז לעיניה הנדהמות בתחילה, המאוכזבות בהמשך והמבינות לבסוף של הקנצלרית - גם עם אצבעות זריזות על הצלחת.
רגע לפני שתי מנות הים, נחתו גם ספיישלים בדמות דג ים כבוש (42 שקל) וטרטר דג ים (88 שקל). התזמון הזה היה קריטי, כי עבור מי שלא חובב דגים אלו בהחלט מפגשים לא הכי פשוטים. אבל הביטחון והתחושה מהמנות הקודמות שהאיש שמאחורי הקיר ההוא של המטבח יודע מה הוא עושה, עודדו אותי לנסות.
הדג היה טוב, כזה שעצר את תהליך הכבישה בדיוק ברגע הנכון, משאיר מרקם עדין של בשר דג עם תחילת הטעמים החמוצים. גם אותו יש טכניקה לאכול - עם "וויש" מהיר של חמאה צהובה על פיסת ברוסקטה וסידור של הנתחים בשכבה עבה ונוטפת תבלינים ארומטיים.
עם הטרטר לא הצלחתי לייצר חיבור כזה, הוא היה נא כמובן, אבל מעט צמיגי, ולא הצלחתי לנתק את טעם הדג למשהו מעודן. ויניגרט העגבניות והסחוג, שהולמים בחיך עם טעמים חזקים משלהם, לא עזרו פה.
במנות העיקריות מה"ים" בחרנו בדניס בתנור פחמים (158 שקל) ולברק שלם בטאבון עצים (178 שקל), כאשר בתפריט היו גם קבב לוקוס לבן (130 שקל) ובר ים בחמאת פסטיס (172 שקל). על השתיים האחרונות וויתרתי בעצת הקנצלרית, בעיקר כי אני לא מבין מספיק כדי להעריך קבב לוקוס ועל בר הים דילגנו בהיותו דג לחובבי הז'אנר, ופחות למתנסים. כך, עניין אותנו יותר לנסות את הטיפול של המקום בדג גנרי יחסית כמו דניס מחד, ודג מיוחד יותר כמו הלברק מצד שני.
הדניס לא היה מפתיע מאוד. הוא נח בצלחת לצד שיפוד ירקות וקרם תפוחי אדמה, ובסך הכול טופל היטב. הוא סיפק טעמים מאוזנים, והפגין ביצוע טוב של דג שהוא בסופו של דבר די פשוט. בונוס למתקשים כמוני - שליפה קלה יחסית של הבשר בלי חיטוטי שליפת עצמות.
הלברק, לעומת זאת, היה גילוי מסעיר. הוא מגיע אחרי הכנה בטאבון עצים, חרוץ לרוחב ומתובל בצ'ילי וסומק באותם חריצים, עם עגבניות צלויות, בזיליקום, שומר, פלפל שושקה, בצל סגול וקישוא. למרות ההתמודדות היותר מורכבת עם עצמות טריקיות, הרגע של הביס במרקם הנימוח שלו היה משהו לנצור.
הארוחה הסתיימה בשני קינוחים - עוגת תמרים לחה (52 שקל) ופודינג סולת (64 שקל). יש עוד, גם הם מעניינים יותר או פחות, כמו מוס שוקולד, קרמל ומלח גס, קרם לימון או פרופיטרול, אבל דווקא עוגת התמרים ופודינג הסולת, על הגישה העממית שלהם, סיקרנו.
העוגה הייתה גנרית לחלוטין, בואך סתמית. זה מה שהקיף אותה שהיה המסיבה האמיתית - קרמו דבש, פצפוצי כוסמת וגלידת ארל גריי, עם ביס שדי משחק לך במוח. אתם אוכלים תה ארל גריי, אבל הוא קר ומתוק ונעשה במקום, אגב. מדהים.
פודינג הסולת? תשכחו ממה שסבתא הייתה מכינה לכם, אלא אם כן סבתא שלכם לבנונית והייתם אוכלים אצלה "לילות ביירות". כאן, במקום קצפת, הוא מגיע עם מסקרפונה, מי זאהר ופיסטוקים, והכול מדויק כל כך, נכון. הקינוח המושלם הוא זה שלא מתוק מדי, וגם פה, כמו עם הארל גריי, משחקים לך בראש פינג-פונג בין הזיהוי של סולת במרקם הזה עם דייסה, אבל כאן בטוויסט אחר לגמרי.
ארוחת ערב כזאת, שמסתיימת בקצת יותר מ-800 שקלים לזוג לפני יינות, היא לא בדיוק בילוי שבועי שגרתי, אלא אם כן אתם שייכים לשכבת ממון מאוד-מאוד ספציפית, כזאת למשל שלא עושה עניין ממחירי החניון. אם כן, ברכותינו. מפרגנים.
מצד שני, סכימת כל המנות להצגת המחיר הכולל היא לא נכונה במקרה כזה של ארוחת טעימות. דילול מנות הפתיחה לאחת או שתיים, עם תוספת אחת, עיקרית אחת ושני קינוחים (כי לא יכלנו להחליט) יעניק לכם סדר גודל בהחלט מספק, ויותר, לזוג, וגם חשבון סביר מאוד לארוחה מיוחדת מאוד.
באשר למקום עצמו, אסכם כך - הבחירה ללכת על מסעדת דגים כשרה, והיכולת לבצע באמצעות שימוש חכם בגבינות, גם במגוון וגם בטכניקות המסקרנות, סיפקו פיצוח מעניין ומקורי. וזה לא נעצר שם. זה דבר אחד להצטיין כמסעדת דגים במומחיות העיקרית שלה, אבל העובדה שחלק המנות הנלוות פה היו השוס הגדול יותר היא המחמאה הכי גדולה, שמראה בעיקר המון כבוד לאוכל, ולאורח. כן, במיוחד אם הוא כזה שלא אוהב דגים.
מנרה, מלון שרתון, הירקון 115, תל אביב, 072-2770955