קצת למעלה משנתיים חלפו מאז העבירו עלמה פוגל ואורית רביבו את ג'וז ולוז שלהן מרחוב יהודה הלוי לרחוב גבולות, בקצה נידח למדי של פלורנטין. ג'וז ולוז של יהודה הלוי הייתה מקום עם אוכל טוב שהרגיש קצת כמו מועדון חברים. לא מועדון סגור אולי; זרים תמיד התקבלו שם בברכה אבל הרגישו קצת אקס טריטוריאליים וכך תמיד הרגשתי שם גם אני, במיקום הקודם.
לוורסיה הנוכחית של ג'וז ולוז, בדאון טאון פלורנטין, ממשק הרבה יותר ידידותי למשתמש, גם אם אינו שייך לקליקות המרכיבות את DNA יושבי המקום. אפשר לומר זאת גם כך, מאז עברה ג'וז ולוז למשכנה החדש, נעים לי יותר להגיע לשם. זה קשור גם בחלל, שהוא עתה אוורירי יותר ומחניק פחות.
רשימת הביקורת האחרונה מג'וז ולוז, קצת אחרי המעבר למקום החדש, כללה שבחים לחלל לצד אכזבה מהאוכל. לא היה טעים מספיק. בחודשים האחרונים מתחולל שם שינוי. המטבח הפך בהדרגה מגוון יותר. אל המנות הים תיכוניות ערביות גליליות נוספו יסודות אסיאתיים. היגיון קולינרי צרוף ומנומק? לאו דווקא, אבל האם באמת חייבים? איכשהו, בקונטקסט של המקום, זה מרגיש לגמרי בסדר, בהחלט לא שעטנז.
הגענו בערב, בהרכב משפחתי. היה עמוס אבל לא מפוצץ, וכתמיד בחלל הנוכחי, נעים בהחלט. כתמיד בג'וז ולוז לדורותיה, העסק התנהל קצת באווירת סיני, קרי: לאט ובהדרגה. לא ממהרים לשום מקום. יש לזה פנים לכאן ולכאן: מחד, להבדיל ממספיק מקומות בעיר, כאן לא מטיסים את האוכל לשולחן במהירות האור, שתאכל-תשלם ותפנה מקום לבאים אחריך. מאידך, איש לא יוצא שם מגדרו. זזים לאט וגם לא נורא משקיעים בגינונים. לו נתבקשתי לבחור בין שתי אופציות הקצה הללו, ברור שווייב סיני של ג'וז עדיף בעיני עשרות מונים על אנרגיית "לבלוע, לא ללעוס" המקובלת בלא מעט מקומות בעיר. מאידך, נדמה לי שהאופטימום המשמח מבחינתי צריך להיות איפשהו באמצע.
פתחנו עם מלפוף (48 שקלים), תרד חלוט (32) שקלים, תפוח אדמה (29 שקלים) וגם סלט פפאיה (36 שקלים) כנציג המטבח האסיאתי בסבב הפתיחה.
המלפוף כרוב מעושן בקרם חמאה שרופה, היה טעים וטוב. לא מעט כרוב, רך, כמעט מתפורר למגע מזלג, עם נגיעת עשן מידתית, לא אגרסיבית כלל. קרם החמאה השרופה היה טעים וטוב. עשיר מן הסתם כשיסוד השריפה בו, בדיוק כמו מגע העישון, ממונן בדייקנות. הרבה פלפל שחור גרוס נתן את השבירה המתבקשת. מנה נחמדת.
התרד נחלט בלא שייהפך סמרטוטי מידי. שמן זית עם שפריץ לימון זה כל מה שעלי תרד טריים וטובים צריכים. המינונים היו נדיבים בהחלט. תפוח האדמה היה רך ומתקתק והגיע עם שמנת חמוצה, קצת צ'דר מעל ופלפל שחור. שתי המנות האחרונות היו יותר מטבח ביתי ופחות מסעדה, אבל טופלו ללא רבב.
סלט פפאיה הוא מנה תאילנדית שהפכה אוניברסלית. כאן היו לצד הפפאיה גם בצל ירוק, סלרי, עגבניות שרי צהובות, שמן זית ולימון. כל הרכיבים היו טריים ורעננים. יד מעט כבדה בתיבול נתנה בהם קצת יותר מידי מליחות. לא, זה לא הרגיש כמו סלט הפפאיה בבית תאילנדי. חסר בו איזה מגע בלאדי תאילנדי. זו הייתה מנה 'בסדר', סבירה שכזו; מקדם האורגינליות האופייני תמיד לג'וז ולוז לא בלט כאן.
המשכנו עם שווארמה דגים (64 שקלים), מינוט סטייק (89 שקלים) וסטיקי רייס קייק (59 שקלים).
שווארמת הדגים התגלתה כמנה הטובה ביותר בארוחה. פיתה דקיקה, מקופלת, נתחי דג קצוץ מוקפץ עם בצלים ועשבים, סלט עשבים חמוץ ויוגורט. אפשר היה לאכול קצת מכל אחד מצדי הצלחת ואפשר לאסוף לתוך הבצק, לכמעין לאפה קטנה, טעימה לאללה. בפסקה הקודמת התייחסתי לבנאליות שהייתה בסלט הפפאיה כיוצאת מן הכלל בסטנדרטים של ג'וז ולוז מקום שתמיד נטו להימנע בו מבנאליה. שווארמת הדגים היא מנת ג'וז ולוז במיטבה.
מנת הבשר, משפיץ שייטל, הייתה נחמדה מאד. מינוני בשר דק נדיבים. צריבה עד לנקודה הנכונה. רוטב טעים וטוב על בסיס קרם פול טרי ושום ירוק בעגבניות. עוד מנה שמייצגת את המטבח בג'וז ברגעיו הטובים.
מנת הסטיקי רייס קייק היא בעצם נודלס על בסיס אטריות אורז עם המון ירוקים, מכל הסוגים, רוטב צדפות, ביצה ובוטנים. הנודלס היו בסדר אבל העיקר כאן היו מיני הירוקים שהצליחו, כולם, לשמור על מצב צבירה אל דנטה, כמתבקש. הם היו קראנצ'יים וטובים. אינני חסיד של רוטב צדפות, בעיקר בגלל מקדם המלאכותיות שבו אבל גם איני מלין על נוכחותו במנה. כך עובד הז'אנר הזה וג'וז אינם מתיימרים להיות מסעדה אסיאתית ארטיזנלית. ביצה רכה ובוטנים השלימו את המנה, שהייתה בסדר גמור ביצועית, רק עם קצת פחות שאר רוח מהעיקריות האחרות.
לקינוח חלקנו מלבי (32 שקלים) עשיר וטוב שהצליח להימנע ממתיקות יתר. ממצאי הביקור הנוכחי בג'וז ולוז חיוביים בהרבה, אם כן, בהשוואה לארוחת הביקורת הקודמת שם, לפני כשנתיים. זיג זג האיכויות נגמר ורף הבסיס של האוכל ראוי. נוכחות המנות האסיאתיות בתפריט אכן מרעננת, אף אם בהתייחס לאלו מהן שניסינו אנחנו נראה שהליין הים תיכוני שם משכנע הרבה יותר. זה האסיאתי, תקין אך שגרתי.
ואם מסוכן מידי וכבר אי אפשר לרדת דרומה ולחצות את הגבול, קפיצה קטנה לג'וז ולוז תמיד יכולה להזכיר סיני; קצת לפחות, רק עם אוכל טוב יותר.
ג'וז ולוז, גבולות 3, תל אביב. 03-5606385
חשבון
