"יונה צחורה / חיר / בנה / על אדן חלוני". ככה נפתח התפריט של ג'וז ולוז, המודפס במדפסת ביתית על נייר A4 פשוט, ביום שבו ביקרנו במסעדה. זו, כך נדמה, אולי המטאפורה היותר צלולה להעביר משהו מרוחו של המקום הזה.
עלמה פוגל ואורית רביבו הגיעו לתל אביב מירושלים ופתחו את ג'וז ולוז (אגוז ושקד בערבית) בתקופה שבה הסצינה האלטרנטיבית של המסעדנות התל אביבית (עם מקומות כמו פועה, קורדיליה/נועה ועוד) הייתה בשיאה. אלטרנטיבית, כי המקומות הללו ונוספים, שלא נשלטו ע"י בעלי ממון, עשו כל שביכולתם כדי להיבדל מאתרי הבילוי המעוצבים והמדוגמים; אלו השייכים לאוליגרכיית ההסעדה המקומית. זה התבטא באוכל, שהתעקש להיות אישי ובלאדי; בעיצוב, שנשען על טעמם הטוב והעדפות הוינטאג' של הבעלים, ולא על משרד מעצבים יוקרתי; וברוחם של המקומות הללו, ששום דבר מאווירת צפרה-בראסרי-חדר אוכל לא דבק בהם.
לפני קצת יותר מעשר שנים, כשכל זה התחיל, היה משהו חתרני, מרגש למדי, בקונספט. היום הוא כמעט מובן מאליו, מקוטלג אולי כהיפסטר שיק. חלק מהמקומות שפעם סיפקו את החוויה ההיא כבר לא כל כך עושים זאת היום. ג'וז ולוז כן. הרוח הטובה, Esprit בשפת הטריקולור, לגמרי שם. האין עיצוב בסגנון עדות הווינטאג' לא השתנה. הגינה העירונית, החביבה גם בלי להיות יותר מידי מטופחת, גם היא שם. וישנו גם השירות העצל משהו, שלא יוצא מגדרו אבל מצליח, איכשהו, להיות סימפטי בדרכו, קצת כמו על החוף בסיני של פעם. התפריט, ים תיכוני-צרפתי-פלסטיני-אסייתי, אישי מאד. אין בו קמצוץ חנפנות לטעם הקהל הרחב. כזה הוא גם תפריט היין. היפסטר שיק, כבר אמרנו.
התפריט הגיע בעצלתיים, ההזמנה נלקחה בעצלתיים וגם האוכל לא מיהר להגיע, האף שהשעה הייתה מוקדמת יחסית והמקום לא לגמרי עמוס. מה שבמקומות אחרים היה נחווה אולי כמבאס משהו, מרגיש בג'וז ולוז אחרת. יש כאן מן תחושת ביתיות שמעלה את סף התסכול ומייצרת מידה של סובלנות. הזמנו כיסונים במילוי פריקי וחציל שרוף (42 שקלים) ומאפה עלי גפן (48). שתי המנות, מגזרת אגן הים התיכון/לבנון-פלסטין, היו חביבות. מלית הכיסונים, על בסיס פריקי (חיטה ירוקה מעושנת) וחציל שרוף הייתה נחמדת. רוטב לבנייה חם, חמוציות ונענע עטף בטעמים חמצמצים רכים ונעימים. במאפה עלי הגפן היו אורז עשבים, חציל מטוגן ותפוח אדמה. הוא היה בעצם מעין עוגת אורז, מפוצצת עשב מרענן, עטופה בעלי גפן. יוגורט שקדים עטף וריכך את הטעמים. בהתאם לרוח ג'וז ולוז, זה היה יותר אוכל ביתי טוב טעם ממנת שף מדוגמת. לא היו בו מידת הדיוק או משחקי הניואנסים, אבל היו השראה ואהבה.
המשכנו: קלמרי טרי עם קרעי פוקצ'יה ועגבניות (68) וקבב דגים בלחם (68). הקלמרי היה לא רע אם כי לא מדהים באיכויותיו. משחקי הטעמים סביבו, עם פוקצ'ת העגבניות והיוגורט, המשיכו את משחק הטעמים מהראשונות ושדרגו את הקלמרי, המוגבלים מעט. מנת קבב הדגים הייתה בעצם מעין סנדביץ' עם קציצות דג טעימות מאד. לא קל להכין קציצות דג משכנעות באמת. כאן, להבדיל מבמנות הקודמות שהיו בסדר אבל טיפ טיפה ליד רמת הדיוק הגבוהה, פגשנו קציצות מנצחות באמת. רוטב שום עשיר, חמצמץ-חרפרף, עגבניה, צנונית ולימון טריים ופלפל חריף מטוגן, השלימו את המלאכה. הסנדביץ' הזה התכתב עם צפון אפריקה גם בלי שהייתה בו אריסה. הוא נטף טעמים והיה מקסים למדי. ליד הקלמרי והקבב אכלנו גם "סלט גס של מלפפון, שרי, פלפל אדום מתוק, צנונית ובצל סגול" (42). מעין ורסיית ג'וז ולוז ל"סלט הכל" של אורנה ואלה, שמקבלת את טעמיה מגבינת ברינזה ועלי זעתר.
קינחו במלבי (32) שהיה סביר, לא פחות אבל גם לא הרבה יותר. "בסדר" היא אולי הדרך המדויקת לתאר את איכויות האוכל כאן. ביתי וחביב. לא תמיד מדויק או מבריק אבל מלא באהבה ומעורר סימפטיה. אופק ההשראה שלו שייך, אולי, קצת יותר לפרק שהתחולל כאן לפני שמונה או עשר שנים, כשהסצינה האלטרנטיבית בתל אביב קרמה, כאמור, עור וגידים; אבל זה לא באמת משנה.
כמו שלא עושים עניין גדול כשיושבים בג'וז ולוז ממלצר שזז לאט יותר ויעילותו מוטלת בספק; כך גם לא ממש מתרגשים מתנודה כזו או אחרת בפרטים. לכאן באים לשתות טוב, לנשנש קצת, לא בהכרח לאכול ארוחה מלאה, לדון בענייני השעה או לקרוא יחד בספר שירה, כפי שעשו בשולחן לידנו. בעיקר: לכאן באים כדי להרגיש בבית; ומהמצרך הזה אפשר לקבל בג'וז ולוז בכמויות, גם ברגעים שבהם האוכל "בסדר" בלבד.
ג'וז ולוז. יהודה הלוי 51, תל אביב. 03-5606385. לא כשר