הקו הסגול של הרכבת הקלה נוסע, נכון לעכשיו, רק במטאוורס של רחוב אלנבי. ההדמיה מראה קרונות ומסילות ותחנות, מדרכות רחבות וחנויות מרווחות. היא עולה למעוף הציפור, מעל העצים הירוקים והבריאים, ויורדת חזרה לפני הקרקע בקלות, עם אוויר נקי בריאות וזכרונות עמומים ממה שתמיד היה הרחוב הכי מלוכלך בתל אביב.
לכל הטורים של "אוכלים הולכים"
זה סטרילי מאוד, דהוי בצבעים ומוזר במלתחות - אף אחד לא באמת מתלבש ככה ברחוב הזה, ובעיר הזאת בכלל, וניכר שהמעצב בדיוק חזר מהטיול שהוא תמיד רצה לעשות בסקנדינביה - אבל זה חלום. או לפחות תחילתו של חלום, ואלה לא נחלמים עם ציניות.
עד שהוא יתגשם, הרכבת הזאת נוסעת בעיקר בבית המשפט, והשלב הברוטלי והמזיע של סגירת הרחוב וחפירתו מבפנים החוצה עדיין לא הוציא לנו את הנשמה. עד שהוא יתגשם, אלנבי הוא עדיין שדה מוקשים עיצובי-חברתי-קולינרי, וכל צעד בו הוא סצינה שנחתכה מ"מטען הכאב" כי היא הייתה ריאליסטית מדי.
אלא אם כן, כמובן, אתם עולים במדרגות ונכנסים לבית של אמיר בן שטרית.
רבים ניסו, מעטים הצליחו. סמאש בורגר
מבצר ההמבורגרים של בן שטרית פתח שערים ביולי אשתקד, התעורר על עצמו ארבעה חודשים בלבד לאחר מכן, ופועל מאז מצוין, אבל בשקט יחסית לסצינה ולתחום, ולענף כולו. זה בסדר, כל מי שצריך לדעת יודע, ואם you don't know, now you know.
אני כותב מבצר, כי אין דרך אחרת לתאר את מה שהולך פה, וכי זאת התחושה שמשתלטת עליך כבר על המדרכה. מדרגות, כאמור, מבדילות מפלסים מהאבק והפיח, הרבה עץ בפנים נותן תחושה - כן, אני מעז לומר את זה - נעימה, ובאופן כללי הצליחו לעשות כאן מה שרבים ניסו לאורך השנים, ומעטים מאוד הצליחו - לנתק את עצמך מאלנבי, ולשבת לאכול בלי לחפש כל הזמן סניטיזר עם העיניים והיידים.
סמאש בורגר סופר רק 14 חודשים, ופחות מזה במתכונתו המשופרת, אבל בן שטרית עצמו חי אוכל כבר כמעט שני עשורים. הוא ניהל ואירגן, פינטז ותיכנן, עבד עשרים שעות ביום שבעה ימים בשבוע, ובאופן כללי הקל מאוד על חבריו וקרוביו, כי אלו ידעו תמיד איפה לחפש אותו, ואיפה למצוא אותו.
יש לו סיפורים מצחיקים-בדיעבד על אבא ש"חוטף" אותו כדי שיקבל טיפול בחדר מיון, ומערכת יחסים עם מארחת בדימוס שמחזיקה יותר טוויסטים מקומדיה רומנטית בנטפליקס, וגם סוף הוליוודי כמובן. אבל בעיקר - בשבילנו, כמובן, בכל זאת וואלה! אוכל - יש לו המבורגר.
התכנית המקורית, קורונה והכול, הייתה מטבח רפאים כמובן. משהו "רזה ונהיל", כהגדרתו. איפשהו בדרך זה נפל, מתישהו בדרך נוצר הסמאש בורגר הזה, ורק אז הבין בן שטרית שהוא כבר לא מוכר חוויה או אווירה, אלא משהו הרבה יותר בסיסי - ומדיד. איכשהו יצא שכולנו הרווחנו, כי אין שורת פתיחה יותר סקסית בעברית מאשר "בוא תטעם קודם, אחר כך נדבר".
התפריט כולל - נכון לעכשיו, עוד צפויות בו נקניקיות מושקעות, הפתעות ועניינים, ובכלל נדמה שכל רגע מנסים משהו מאחורי הדלפק - חמש גירסאות סמאש (קלאסי, ספייסי, צ'יזי, Giant ו-NYC), כריך קריספי צ'יקן ובורגר טבעוני (מחלבון אפונה), במחירים שמתחילים ב-50 שקלים לסנדוויץ' בלבד, ומסתיימים ב-88 שקלים לארוחת Giant (חצי ק"ג בשר בתוך הלחמניה), עם תוספת ושתייה.
מלבד אלה, יש כנפיים פריכות או באפלו ווינגס עם רוטב חריף, טבעות בצל מתחסלות (25 שקלים), סלט קיסר ו"סלט סמאש", פוטטוס והום פרייז, וגם צ'יפס כמובן, עוגת גבינה או פאדג' שוקולד נטול קמח ואפילו יציאה משמחת בדמות סוכריות גומי, ללא ספק מפיצוחי המאנצי הוולטי המוצלחים ביותר בעיר.
גירסת ניו יורק של הסמאש כוללת, כמו חבריו, שתי קציצות בגודל 100 גרם. שתיהן יורדות מהגריל בדרגת MW, ויוצרות יחד נקודת מגע אידיאלית של עישון וגו'ס, רוך וקושי. ביניהן מותכת גבינת צ'דר בכמות נדיבה, ומסביב מתחוללת סערת רגשות אקסטטית שמרכיביה איולי שום, בצל מקורמל, חסה טרייה, ועגבניה-בצל-מלפפון חמוץ. תירגע עם האקסטזה שלך, אתם בטח אומרים. בואו תטעמו קודם, ואחר כך נדבר, היא עדיין התשובה.
הקריספי-פרייד-צ'יקן-צ'אנקס (39 שקלים לכריך, 55 לארוחה. כן, נמוך משמעותית מהמקובל בעיר ובסביבותיה, או "ווליו פור מאני", כפי שבן שטרית מגדיר את זה בהערכת-חסר) עושה את כל זה עם איולי פילדלפיה ממכר, קולסלאו וארבעה נתחים שמנמנים, מצופים בתלת-קראנץ'. מפתח הלסת מאותגר קלות, אבל בסופו של דבר הכול מתכנס לנשך מלהטט-מרקמית ומצוין-טעמית. שוב, סנדוויץ אדיר.
בצד, כמעט הוזנחו כנפיים (7 יחידות ב-29 שקלים, 14 יחידות ב-39, מחיר שבכל מקום אחר היה תרמית פונזי) מצוינות, פריכות גם כן אך כאלה שידעו מתי לרדת מהאש, צ'יפס מוצלח, וגם פטיש פרטי בדמות טבעות בצל אמיתיות, עם רוטב פילדלפיה כמובן.
לפני שסונדלנו לספה, הצליחה גם עוגת השוקולד להתחמם. בדרך כלל אנחנו לא טורחים עם קינוחים של המבורגריות, ברירת מחדל של "חייבים משהו מתוק" שלרוב לא עומדת בשום סטנדרט בורגרי. כאן זה רחוק מהסיפור - פאדג'י, סמיך מאוד, מתקשה לוותר לכפית, ובקושי מתרצה בפני הכף, אבל עמוק ומתוק-מריר, ובול מה שרצינו. זה וסוכריות גומי כמובן.
שעת אחר הצהריים המוזרה שבה נכנסתי למקום הפתיעה אותי עם כמה חבורות ילדים שבדיוק סיימו בית ספר, וחגגו עוד יום של ערכים על שולחנות העץ. מסתבר שיש כאן "דיל קיץ" שכונתי שממגנט אותם מדלת הכיתה ישירות לשולחן העץ, ושופך עליהם תמורת 35 שקלים המבורגר-צ'יפס-לימונדה. יש לא מעט מיתוסים מפורסמים על "לי זה עולה יותר", אבל זה לא הסיפור כאן.
כי בן שטרית לא רוצה לפוצץ, לא רוצה להתיימר ובוודאי לא מעוניין בהצהרות. שנים של אש צבאית הוחלפו בשנים של אש-אוכל, וכולן הובילו אותו בדיוק לכאן. "הקרבתי הרבה, אבל לא הייתי משנה את הדרך שלי במילימטר", הוא משתף. בכל זאת הצלחנו להוציא ממנו הצהרה, וזאת האחת היחידה שחשובה.
"סמאש בורגר", אלנבי 47, תל אביב, 03-6570202