סליחה, אבל אני רק שאלה - מתי לאחרונה הצלחתם לנשום כאן? ואני לא מדבר כמובן על הפנימה-החוצה הרגיל והדי מתחייב שלנו, לא. אני מדבר על אוויר שנכנס ויוצא, אבל גם עוטף ומחיה ומאפשר, כזה שעוזר לכולנו באמת לחיות כאן.
לכל הטורים של "אוכלים הולכים"
ובאותו נושא - מתי לאחרונה חייתם כאן? אני לא מדבר כמובן על להכניס את הראש מתחת למים ביום ראשון ולהוציא אותו - במקרה הטוב - בסוף השבוע. לא, אני מדבר על כמה דקות לעצמכם, אפילו באמצע היום. הפוגה, עצירה, סטופ כדור הארץ. משהו שעוסק רק בעצמכם. בחוץ, באוויר, בישיבה או תוך כדי הליכה.
ובאותו נושא - מתי לאחרונה הצלחתם ללכת כאן? ימין ושמאל, צעד אחר צעד, ללא הפרעות. ללא מנוף ענקי וסורר מאתר הבנייה שהוא השכונה שלכם. ללא דו-גלגלי שהוא המלך של המדרכה שלכם.
גם אני לא. מזמן. מזל שיש את "האחים".
הכול מסתדר, בראש ובכיס ובבטן. האחים
שנה בדיוק לאחר מה שהוא כנראה המובינג המוצלח ביותר בהיסטוריה העירונית (לא כולל ערן זהבי כמובן), התייצבה הספינה הענקית של אסף ויותם דוקטור על מי מנוחות. "אייבי" שרדה את החפירות מעט עמוק יותר ודרומה יותר, אבל "דוק" ומסעדת-האם עצמה הצפינו כמה מאות מטרים על אבן גבירול, התמקמו, פרקו ארגזים והתחילו לרוץ באופן כמעט אוטומטי.
השינויים היו מינוריים, השדרוגים מאז'וריים, ואפשר היה להישען מעט אחורה ולהירגע. כמובן שזה גם היה האות עבורם להתחיל משהו חדש.
וכך, קורונה אבל גם לא בדיוק קורונה, הופנו העיניים ל"מכולת האחים", זיהו פוטנציאל בלתי ממומש ושעות פעילות בלתי פעילות, חיברו הכול לצורך אישי בקפה נורמלי וידידותי של בוקר - ויצאו לדרך בשקט אופייני.
הקונספט, כפי שניתן היה לצפות, היה שאין קונספט - פתוחים כל יום (חוץ משבת) משמונה בבוקר, עד שארוחת הצהריים משתלטת לנו על הקשב והחלל. בואו, שבו, לא נפריע לכם. כן, עם הילדים והכלבים. כן, עם הלפטופ. לא, באמת לא נפריע לכם.
האוכל דיבר בהתאם. שירות עצמי שיכול להסתפק בקפה, שולחן עם כריכים ומאפי בוקר מלוחים ומתוקים, תפריט קטן עם דברים קצת יותר רציניים שמצריכים יד של מטבח וגם אותו מקרר מתפקע אך עדיין אלגנטי של המכולת, שגם ממנו אפשר להעמיס דברים בדרך לקופה, בואכה ארוחה מודולרית.
בלי מלצרים שלא התעוררו כדי לשרת אותך או מארחת שמגלגלת עיניים, עם זמזמים שמודיעים לך מתי ההזמנה מוכנה, ומאפשרים לך יקיצה עירונית נטולת אורחים, כזו שכבר חשבנו שנקברה כבר מזמן בחפירות, יחד עם קנה הנשימה שלנו והתקוות לאורבניות שפויה.
כן, נשימה. זאת מההתחלה. החצר הענקית שצמודה לבית ציוני אמריקה הייתה נהדרת כבר ביום הפתיחה, אבל שנה אחרי היא רק משתבחת, ירוקה ופרחונית יותר, הגיונית וחכמה יותר. מהונדסת-אנוש בלי לוותר על חום. והחום? צבא של מזגנים ניידים על הקרקע, ומל"טים בדמות מאווררים תעשייתים באוויר עושים כל מה שהם יכולים כדי להשכיח מאוגוסט, ובדרך כלל מצליחים, בטח בשעות הבוקר האמורות.
התפריט "הרציני" כולל חצ'פורי גבינות עם ביצת עין מחייכת במרכזו וסלט עגבניות (42 שקלים), מסבחה חמה עם ביצה קשה (32 שקלים), שקשוקה צהובה עם גבינה גרוזינית, חלה וטחינה (42 שקלים), בייגל טוסט (32 שקלים), בורקס (42 שקלים) וגם מוזלי (28 שקלים).
מלבדו, יש סלטים קטנים - חומוס ולאבנה, צזיקי ופריקה כרובית, טאבולה סלק ובאבא גנוש, 13-22 שקלים - ומוכרים מהתפריט המסעדתי, סלט פאטוש או סלט עוף גדולים יותר (37 שקלים), סלסלות קטנות של כריכים מוכנים שנטרפו כבר במסגרת המדור ורק התרחבו מאז (גרבדלקס פורל עם עלים וחזרת, למשל, או כריך טבעוני עם סלק וקולורבי וטחינה ירוקה), וגם את אותו שולחן מאפים, המציע קרואסונים ודיינישים ועוגות ועוגיות, ובעיקר ריח של חמאה שהעולם עשה עמה חסד.
שלכם להרכבה, שלכם להגזמה, הבוקר הוא שלכם.
בתוך התבנית, מחוץ לקופסה. האחים
הזמנו את החצ'פורי, לבטח המנה עם ממוצע ההזמנות הכי גבוה כאן, וקיבלנו דוגית בינונית-זוגית, עם בצק מעטפת פריך שמתרכך ככל שהוא מתכנס פנימה, בעודו פוגש את הגבינות הלוהטות-נמסות-מותכות. באמצע חיכתה הביצה, פחות נוזלית ממה שאפשר היה לקוות אבל עדיין מחזיקה בפוטנציאל צהוב וסקסי. המאפה נחתך לרצועות במטבח, והידיים רק אמורות לבצוע, אבל מפיות כן דרושות כאן, אם כי השמנוניות הנהדרת הזאת כנראה תדרוש מכם פעולות ידיים-לשון בלתי רצוניות, ורצוניות מאוד. נהדר.
לידו הגיעה קערה עמוקה של שקשוקה, עמוסת עגבניות כתמתמות-צהבהבות, ביצה (שגם היא בושלה עד כדי הגזמתם) וגבינה נהדרת, גמישה ונגיסה, מלוחה ומתקתקה כאחד, אם זה בכלל אפשרי. אני לא מזמין אף פעם שקשוקה מחוץ לבית. כאן החרגתי את הכלל הזה, ובצדק.
המקצה החם הסתיים עם בורקס תפוח אדמה, גבינת המאירי ובצל מקורמל, שמגיע על מגש לצד זיתים, ביצה קשה ופלפל חריף. המאפה מתחיל סולידי ועם לא מעט סימני שאלה הקשורים בבורקסים ובמחירם, אבל מהר מאוד הכול מסתדר, בראש ובכיס ובבטן.
הבצק ופירוריו מתפרקים בחדווה, אתה אוסף את הבצק ואת פירוריו בחדווה לא פחות ניכרת, ואז מגיע למילוי שהוא הכול חוץ מבורקס תפוח אדמה מוקצה, ולמעשה סוג של פירה מושקע ובעל אישיות, עם גבינה שכמעט אף פעם לא מבקרת בתוך מאפים, וסגירה מתוקה של בצל שחום.
מלבד אלה, כלל משתה הבוקר הזה גם שני כריכים - סלט ביצים עם מלפפון חמוץ ועגבניה (פשוט ומצוין, מצוין ופשוט) וגם את אותו גרבדלקס פורל שהיה טוב אבל היה יכול להיות מעט טוב יותר עם מינונים נלהבים פחות של עלים ירוקים. במקביל, שודכו "בייגל של דוק" (14 שקלים) עם קופסה קטנה של צזיקי מהמקרר, בנו יחד מערכת יחסים נדל"נית ששיאה טריפלקס בצק-חמאה-צזיקי, ונוגבו אחד בשני עד שלא נותר מהם אלא זיכרון נעים.
משולחן המאפים קרץ שבלול דיינישי מלוח-מתוק, ובו גבינת שחת וריבת עגבניות, שסיפק קלוז'ר מושלם לארוחה, יחד עם גלוני הקפה שהם חיינו בשישי בבוקר. הבצק חמאתי ומעורר אסוציאציות טבעיות למאפים מתוקים, הגבינה בועטת אבל רק באופן ממוקד, והריבה עושה בדיוק את אותו דבר - קצת סוכרית, קצת חומצית. דוגמה מושלמת למאפה שנכנס לתבנית אבל יצא מהקופסה, כמו כל ארוחת הבוקר הזאת בעצם.
השלט הענקי שבמרומי "האחים" כורז "עוד יהיה" מאז המעבר בקיץ שעבר. מה יהיה, איך יהיה ומתי בדיוק יהיה? נדמה לי שזה לא ממש חשוב, ולא באמת משנה בשלב הזה, אם כי רבים מהלקוחות מתפללים בגשמיות-מה שמדובר בבראנץ' סוף השבוע המיתולוגי, שרמיזות על חזרתו נאספות בחצר (אבל רק אם אתם מצותתים לאנשי הצוות בעדינות בלתי עדינה בעליל).
כך או כך, מדובר בשנה שלמה של אופטימיות תכולה עם רקע של עננים, ובשלט מהסוג שכבר לא רואים כאן - ללא פאנץ' מסחרי, ללא שת"פ עסקי, ללא פרזנטור, חוץ מהדבר עצמו. "עדיין רלבנטי", הדגיש עמוד הפייסבוק של האחים לאחרונה כשהתייחס למסר, ולכרזה. עדיין רלבנטי, אני חושב בכל פעם שאני נכנס לכאן מחדש.
"האחים", אבן גבירול 26, תל אביב