האחים: כך מרסקים את הפינה הכי מקוללת בתל אביב

אם אני צריך להקים עכשיו סוכנות נדל"ן תל-אביבית יש מאין, אני פותח בפרובוקציה כמובן - סיור לוקיישינים עירוני, חצי-מקצועי (ללקוחות) חצי-תיירותי (למטיילים אורבניים שלא יכולים כבר לראות את שוק לוינסקי ואת הגרפיטי של פלורנטין). כותרתו: המקומות הכי מקוללים בעיר, להשקעה.

לעמוד האינסטגרם הטעים של וואלה! אוכל

פעם לא הייתי מעז, מן הסתם. פעם זה היה שיח של וודו ומסירי כשפים. פעם, וממש לא מזמן, אגב, הפינות האכזריות האלה הולידו סיפורי עמים ומעשיות מפותלות, מפילות את עצמן עוד לפני הלקוח הראשון.

פעם.

כי אחרי מה שראיתי בבית ציוני אמריקה השבוע, בוודאות בניין שרץ בצמרת הגבוהה של המיתולוגיות הקולינריות האכזריות בעיר הזאת, צריך לחשוב מחדש על מיקוד, ומיתוג.

אולי "האחים הובלות" יעבוד פה.

המהלך הזה התבשל כבר כמעט שנה מאות מטרים בודדים משם, בלוקיישן הקודם של "האחים" על אותו אבן גבירול. תכניות חפירה מסיביות שהתקרבו לצומת הסמוך הובילו למעשה ישראלי נדיר במחוזותינו - תכנון אסטרטגי עם ראייה קדימה, בניגוד לכיבוי שריפות פאניקרי, ואנשי אוכל שיוזמים, במקום מגיבים.

ימים ארוכים של הקמה במקום החדש ופירוק מדורג ואלגנטי יחסית במקום הישן, מובינג חד ומדויק שדאג לכל הסמלים והקמעות (ראובן עטר, אנחנו מדברים עליך), ובעיקר גישה מפוקחת, נון-שאלאנטית רק במאפייניה החיצוניים - והדלתות נפתחו.

"יום לפני שעשינו את המעבר עצמו, נתקפתי איזה התקפון חרדה", הודה יותם דוקטור, אח אורגינל וצלע אחת במשולש הבעלים שכולל גם את אחיו אסף ואת ירון רמון, "אמרתי לעצמי: 'אולי אנשים בכלל רוצים את הרחוב הצפוף, המסריח, הרועש, המגעיל'. בינתיים נראה שלא, שהשדרוג עשה טוב לאנשים".

השדרוג הזה מחלחל בין כל המרצפות המפורסמות של בית ציוני אמריקה, והופך את המתחם הענקי למשהו שהעיניים יכולות להכיל, והראש מסוגל לקלוט.

זה לא מיזם גרנדיוזי, מגלומני, שמנסה לכבוש את המקום באבחה חדה אחת. לא. זה משהו עם תובנות ותבונות ומחשבות ארוכות-טווח, מפינת הישיבה הירוקה והנסתרת סמוך לכניסה - בקלות המנצחת העיצובית שלי - דרך הבר הצופה על הכול, החלל המקורה והחצר והמטבח, וגם "השטח התפעולי" שבלב כל אלה, שהיה הופך אצל 99% ממסעדני העיר לעוד כיסאות והושבה, ופה הוא משהו בלתי מוגדר, ובו-זמנית הכי מוגדר שיש.

"מה שבעיקר השתנה זה התפאורה, היא אחרת לגמרי", הסביר דוקטור, "הרבה יותר נעים לשבת פה, ויש הרבה יותר אוויר פתוח".

לבד מהמסעדה עצמה, צפויה לפעול פה גם גירסה פיזית, מדפים-ממש, של "מכולת האחים", מיזם הקורונה המוצלח של הדוקטורים (שעשו בקורונה דברים מוצלחים אף יותר), וכן תכניות גדולות אחרות שכרגע מסופרות רק בליחשושים (כן, יש כאן דיבור משמח מאוד על הבראנץ', אפשר להירגע), בואכה "מרכז תרבות ואוכל ישראלי", כהגדרת דוקטור.

"אחרים שהיו פה לא הצליחו, לתחושתי, כי הם ניסו להפעיל את כל המקום העצום הזה בבת-אחת", הסביר, "אנחנו מעבירים מסעדה חזקה, ועדיין נשארים מהודקים בינתיים. בעתיד נכבוש גם כל את החצר".

אוקיי, הבנו אוויר וצמחייה ועיצוב פנים, אבל מה בעצם חדש באוכל? התפריט החדש של "האחים" מתבסס ברובו המוחץ על הפורמט המקומי המנצח שרץ שנים בתחילת הרחוב. יש קטנות של פתיחת שולחן, בינוניות שאשכרה מאפשרות לחלוק, את הארטישוקים והספאייח והקולורבי ההם, וגם את הינעלהעולמבורגר והאלכוהול נוח-התמחור. יש גבול לשינויים.

מלבדם, הוביל דוקטור והשף ציון ברנץ אגף מדפונה מושקע, ובו מנות חלוקה גדולות (אגב, טוב יעשה התפריט אם יסביר בצורה מדויקת יותר עד כמה גדולות המנות - והן משפחתיות-שולחניות - לאור מחירן) של עוף, טלה או בקר, כולן לאחר בילוי של שעות בחום הנמוך של התנור, במה שאמור לדמות בישול מתחת לאדמה.

מה עוד? יש "כבד מרוקאי" חדש על חלה קלויה, פרוסות סינטה, חטיפי אסאדו על גריל פחמים, מלפוף בגזרת הירקות, קבב דג ים, מסאחן וסשימי מופלא שמחבר סוף סוף, רעיונית לפחות, את האחים לאייבי.

אבל כרגיל אצל "האחים", אוכל - מצוין ככל שיהיה, והוא מצוין, כאילו הסיפור הזה של לקחת איזה דקה אחרי מובינג לפני שנכנסים שוב לבשל במטבח תקף רק לגבי אנשים רגילים - לא מספר את כל הביס.

יש כאן אווירה שלא נבנתה על ידי אלגוריתם אווירתי (האדריכלית רינה דוקטור אחראית על העיצוב), יש גם אוויר, ובו מסתחררת תחושה חמקמקה, נדירה מאוד בשכונה, של בני אדם.

"ברור לנו שבפרויקט הזה יש מתח בין הרצון לשמר את הטוב, מול הרבה חדשנות", סיכם דוקטור, "מה שהקהל אוהב זה את האוכל שלנו, אז רוב התפריט נשאר אותו דבר, את האווירה שלנו - הצוותים בראש ובראשונה - והאנרגיה שלנו, שעוברת אחד לאחד משם לכאן. אנחנו מרגישים שהאחים עברה במלוא מובן המילה".