"תגיד, מה קורה פה? זה במקום הפיצה? ומה עם ההמבורגר? אה, זה במקום הפיצה ו-ההמבורגר? ומה מגישים פה? גם פיצה וגם המבורגר? מעניין. ביחד? מעניין מאוד. שניהם ביחד באותו מקום אמרת? ממש מעניין"
קשה לטעות בזהות שתי הנשים שעצרו בערב חמישי האחרון על פינת הרחובות ויצמן-יהודה המכבי בתל אביב, ופתחו משרד חקירות והאזנות נייד. קשה לטעות, ואין טעם לתהות. מדובר בשתי תל-אביביות ותיקות, כסף ישן וערכים ישנים, תושבות ותיקות של אזור הצפון הישן, וכאלה שמכירות כל פינה ברחוב.
לכל הטורים של "אוכלים הולכים"
אם הייתי צריך להמר, הייתי שולח ווינר על כך שהן לא יצאו את גבולות ה"שכונה" בעשור האחרון, למעט הקאמרי ונתב"ג. מה הן צריכות, כמאמר ראש העיר שלהן, כשהכול מתחת לבית, ובמרחק נגיעה? יש כאן, הרי, בית קפה "שכונתי" וקונדיטוריה "שכונתית", בר "שכונתי" וקצבייה "שכונתית". יש כאן הכול, והן ראו כבר הכול.
הכול, חוץ מפיצה והמבורגר שעברו לגור תחת אותה קורת גג. את זה הן לא ראו. וזה שווה חקירה.
הממצאים, כפי שהם מובאים לכם כעת, הם "קלאסיק", מסעדה-מזללה חדשה, שאיגדה לחיקה צלע פינתית אחת, בדמות "וולפנייטס" והמבורגריה, וצלע פינתית שנייה, בדמות "בזילי.קום" ופיצותיה, לכדי חלל אחד, לא לפני שהיא ישבה ארוכות ועמוקות עם עצמה, וניסתה להבין מה היא רוצה להיות כשהצבע יתייבש.
אפשר היה לפטור את זה כמהלך מיתוגי ותו לא, מקסימום עסקת נדל"ן שחיברה שני שותפים והשאירה אפילו מטראז' לגלידריה חדשה (סגול-ורוד-פסטל, ברור שסגול-ורוד-פסטל). אפשר גם היה להתייחס לזה כאל ניעור אבק הכרחי לשני מותגים יציבים אך יציבים מדי, ובכל זאת יש כאן אנשי אוכל שחשבו, ואוכל שנחשב. לא אופייני ולא נפוץ עד כדי כך במקומותינו, וכן מעורר סקרנות, ותיאבון.
פשוט לשבת, ולאכול. קלאסיק
השם אולי מרמז על הבאות, ציורי הקיר והסלוגנים מדגישים את הקו, וכל מה שלא הבנתם ניבט אליכם ישירות מהתפריט - הגרייטסט היטס של וולפנייטס ושל בזילי.קום, מינוס משקלים עודפים מהכדור הפורח המתרומם כעת מחדש, פלוס פסטות, סלטים ומנות ראשונות - והכול-הכול קלאסי. לא מתחכם, לא מאתגר, לא משתולל. "הבנו שהרבה מאוד לקוחות רוצים פשוט לשבת, ופשוט לאכול, ושהאוכל יהיה פשוט, אבל טוב", מסבירים שם.
התוצאה היא רביעיית ראשונות (39-46 שקלים) בדמות כרובית צלויה, כנפיים, נאגטס ומוצרלה סטיקס, שלישיית סלטי קיסר-פנצנלה וישראלי (42-52 שקלים) ומשושה פסטות טריות (48-62 שקלים), עם רטבים שלא יובילו לפתיחת מילון-פודי - בולונז, אלי אוליו, פונגי, קרבונרה, פסטו וגם סרגל פומודרו-רוזה-אלפרדו שעליו תנעצו מזלג.
אלה חוברים לשני העוגנים שעליו חודדה הפינה הזאת - פיצות בנויות (71-90 שקלים) או בהרכבה עצמית, בגודל L או XL, ואפילו במשולשים חמים מהוויטרינה, כמה נדיר ומשמח.
יש מרגריטה כמובן וביאנקה עם מוצרלה פרסקה קרועה, יש פיקנטית עם תפו"א מדורה, אחת עם ארטישוק ואחת "סודית", ויש גם את המלכה שששלטה ב"בזילי.קום" - עם גבינת עזים חדה ונדיבה, שמרימה את העגבניות והמוצרלה עוד יותר. השילוב הזה, עם הבצק המוכר - דק, שחום, קלוע בשוליו - לכל מי שאכל כאן בעבר, הוא שכונה שקופלה לה בתוך פחמימה.
הרגל השנייה של "קלאסיק" היא כמובן ההמבורגרים של "וולפנייטס" (56-66 שקלים כעשרים שקלים תוספת לארוחה עם צ'יפס ושתייה), מותג שחולש כבר כ-15 שנים על תל אביב, וידע רבות מהן כשהוא הכי טוב, היחידי הטוב, הכי מגניב והיחידי המגניב. איכשהו, בעיר הזאת זה גם מסתדר לוגית וגם לא מספיק עסקית, ולכן הצחצוח הקונספוטאלי הזה משמח במיוחד.
הוא בא לידי ביטוי בחלקה מובלטת של אופציות בשריות בתוך לחמניה - הקלאסי המוכר והצ'יזבורגר העוד יותר מוכר, זה שחבר לביצת עין וחזה אווז והמתכון הצמחוני. לבד מאלה, יש אופציות עופות כמקובל, משניצל-בורגר וחזה עוף, ועד קריספי צ'יקן בטמפורה.
איך אפשר לוותר על זה? קלאסיק
הלכנו על הוולפנייטס-ספיישל (66 שקלים, 85 בארוחה עם צ'יפס ושתייה), שלמעשה מתיך יחד קצת מכל דבר. יש בו גבינת אמנטל וחזה אווז מעושן מלמעלה, רוטב מיונז שום קונפי מהצדדים, והמבורגר אחד שמנמן באמצע. הביס עמד בבילד-אפ, אם כי נאלץ למתוח איברים ושפתיים, והשורה התחתונה היא כנראה מה שקיוו ליצור פה כשחשבו על כל הבלגן הזה - המבורגר טוב, ושכל השאר יחפרו לך עם לחמניות-כתר-שום.
מנה יפה של צ'יפס סגרה לנו כל פינה שצריכה הייתה להיסגר, וטבעות בצל מצוינות (מבצל אמיתי! מי היה מאמין) העבירה אותנו לשלב ההגזמות. הקריספי צ'יקן היה, כמתבקש, הצעד הבא. מדובר בכריך עם עגבניה ורוקט, בצל סגול כבוש ורוטב איולי-צ'יפוטלה בועט, אבל בעוצמות של כדורגלן ישראלי. העוף עצמו עסיסי והטמפורה מוצלחת, והכול ביחד מלכלך כפי שהתכוון אלוהי הקריספי. קלאסי, כאמור.
"קלאסיק", כפי שאני מפענח את זה, לא חושקת ברעש הטרנדיסטים ולא בתורים העוברים כמו מכונה מפתיחה לפתיחה. היא גם לא באמת התכוונה לעצור את תנועת הולכי הרגל (באחד הרחובות האחרונים בעיר שמאפשר תנועה, או ליצור גלים בלתי גלישים בבריכה הקטנה שהיא הצפון הישן של תל אביב.
היא כן, לעומת זאת, ביקשה לרתום את כל מה שהיא למדה לעשות, את כל מה שהיא יודעת ואת כל מה שהיא רוצה ללמוד - ולהוציא החוצה על מגשים. מהצד השני יהיו תלמידי ומורי עירוני ד' הסמוך, משפחות שרוצות לסגור פינה של ארוחת ערב בלי שאף אחד יתפשר, ולא מעט אחרים. אה, וגם שתי הגרציות החוקרות כמובן. פיצה והמבורגר. ביחד. איך הן יוותרו על זה?
"קלאסיק", יהודה המכבי 53, תל אביב. ראשון-שבת 12:00-23:00, שישי 12:00-17:00