ידעתי הרבה דאבל-דייטס בחיים שלי. הרבה מדי, ובכל מקרה מספיק כדי להבחין במה שקורה בשולחן הסמוך, לייצב עיניים, ולבהות. זה לא חריג, חלילה, ובטח לא מוזר יותר מכל מרובע רומנטי שהתעקש להתיך את עצמו בפומבי בכל מסעדה אחרת שהייתם בה לאחרונה, אבל משהו בכל זאת קורא לי להמשיך ללטוש עיניים.
בהתחלה חשבתי שזאת הדינמיקה - שני זוגות צעירים עם היסטוריה משותפת כלשהי, שבטח כבר עשו את זה פה ושם. אחר כך ייחסתי את זה להורמונים - המון תנועות ידיים, ולא בדיוק התנועות המדויקות ביותר עם הידיים המותאמות להן ביותר. בסוף, הבנתי, זה האוכל. או יותר נכון - ההזמנה של האוכל.
לכל הטורים של "אוכלים הולכים"
כי התפריטים הגיעו לדאבל-דייט הזה לפני חצי שעה. לפחות, והחלטה אינה מתרוממת באופק. המלצר (חמוד, יעיל, בגיל הנכון לדבר איתם בגובה העיניים ולהתחיל לצחוק על הסיטואציה) ביקר בשולחן הזה כבר שלוש פעמים, לשווא. אחת לא רוצה בשר עם גבינה. חבר שלה לא אוכל חצילים. הזוג ממול כמעט הסתכסך בגין סלט עגבניות, שלא לדבר על הקוקטיילים.
דרמה מתפתחת, ומה שהחל כדוקו אנתרופולוגי עלול להפוך תוך כמה דקות לריאליטי-טראש, דמעות ומשיכות בשיער וכל הוויראליות הכרוכה בהן. ולפתע, שקט. שיח אינטנסיבי אך שקט הוביל לפריצת דרך. הקלדה מהירה בטאבלט, ויש הבקעה. שתי הבנות מחליפות ביניהן מקומות. הבירה מגיעה. כמה שניות עוברות, ופיצת הזכרים נוחתת על השולחן. עוד טיפה, והקערות מצטרפות. רכיבים הוסרו, אחרים התווספו, מגשים נחצו. התנפלות.
אני זקן מספיק כדי לזכור עסקאות חילופי שבויים מהירות יותר. אני זקן מספיק כדי לזכור דאבל-דייט שהוציא לי את התיאבון. אני לא זוכר תיווך מוצלח כמו של "פאצו".
העיקר זה הרומנטיקה. פאצו
הפיצרייה הרעננית התמקמה לפני חודשים ספורים באזור התעשייה העירוני, ממנפת מיקום ממזרי למעוף-מתחת-לרדאר בכל ימות השבוע. כן, כולל שבת. הדרך אליה נעימה ועמוסת משפחות דתיות שמבלות בחוץ, כך שהמידע הזה רלבנטי, בטח באזור שאינו ידוע בידידותו לעסקים שרוצים להיפתח גם בסופ"ש, או לפפרוני באופן כללי.
לבד מתהיות על פיצה כל כך לוהטת שאפילו אלוהים לא יכול להכיל, "פאצו" עושה הכול כדי לטעת שורשים - בקרקע ובקהילה כאחד. זה בא לידי ביטוי בתפיסת "פארם טו פיצה" ראויה, זה מיושם במבצעים שוברי שוק (מרגריטה שנייה בשקל, במה שהוא לבטח המבצע שרמי לוי הכי מצטער שלא קרה לו) בשעות ובימים שבהן השוק אכן חושק במגשים, ומתרחש בעיקר מאות מטרים ספורים משם, בגינה הקהילתית של שכונת נווה זמר.
האחרונה הוקמה בעקבות שיתוף פעולה של השף אריק דרחני עם עיריית רעננה ועם תושבי השכונה עצמם, והצליחה תוך זמן קצר לסגור מעגל שכל כולו קיימות וטעם - ירקות מהגינה (קצת קישואים, קצת תרד, קצת אורגנו ופלפל חריף בינתיים) שמטפסים על הבצק של דרחני, ומרכיבים יחד תפריט פיצה מיוחד. זה קטן ואינטימי, ולא בדיוק המנגנון שיבטיח למסעדה תוצרת טרייה קבועה, אבל וואוו כמה שזה רומנטי, וטעים.
לקחנו כרובית בציפוי פריך, "טומאטו", יין ו"ג'ין-טוניק של הפאצו", חלקנו קשב וריכוז עם אותה רביעייה מרתקת, והתחלנו.
הכרובית - תפרחות בינוניות בחיתוכן, מצופות ומטוגנות, 39 שקלים - דילגה באתלטיות מעל מלכודת הכרוביות שהונחה לפני שנים ברחבי הארץ, וסיפקה משהו קצת אחר. היא הייתה בלתי שמנונית, ואקסטרה מרקמית, עם רוטב קיסר מצוין, עוד קצת פרמזן מלמעלה (כי אפשר) וגם עלי רוקט, שאני חושד שמסיימים כל משמרת כאן בטלפון לשירותי הרווחה, בהיותם מוזנחים בתחתיות קערות כרובית נון-סטופ.
ה"טומאטו" (49 שקלים) הוא שם קוד לסלט עגבניות, ובו זיתי קלמטה, שום קונפי, צנוניות, בזיליקום, בלסמי, פסטו וקרעי מוצרלה. בדומה לכרובית, ניתן למצוא וריאציה סלטית שכזאת בכל פיצריה כעת. בדומה לכרובית, הוא היה מעט שונה, ומעט יותר טוב, נדיב בכמויותיו ומוגש כשהוא ישן כפיות עם פוקאצ'ה לוהטת מהטאבון. לגימה מהפינו גריג'יו (34 שקלים), צלילה לג'ין-טוניק (עם אשכולית אדומה ורוזמרין, 46 שקלים), ואפשר להמשיך.
תפריט גינת הירק של "פאצו" כולל, לעת עתה, חמש פיצות - "ארבע עונות חריפה אש", פיצה פולנטה, פיצה זוקיני, "ירוק עמוק" מבוססת פסטו וגם "רעננה פינת איסטנבול", פחמימת פיוז'ן עגלגלה המשלבת רוטב עגבניות, תבשיל תרד טורקי, בצל מדורה, מוצרלה וגבינת פטה (68 שקלים), ועושה את זה בלי לוותר יותר מדי לאף אחד מהמרכיבים, ובלי לוותר יותר מדי לעצמה. התוצאה היא ביסים חמצמצים-עוקצניים, מתקתקים-מעושנים, ומצוינים.
מהתפריט הרגיל, המאפשר הרכבה עצמית על בסיס מרגריטה, או 11 אפשרויות שנעות מהסולידי (פטריות או ארבע גבינות, למשל, שתיהן ב-68 שקלים) למסחרר ("דולסה ערמונים" או "ביאנקה א לה רומנה" ובה חזה אווז וחלמון), הזמנו דווקא פפרוני. על הנייר, רגילה יחסית. בפועל, נהדרת, עם אותו בצק מושקע - תפוח-בועתי, עם צלקות סקסיות מהטאבון ואפיל של דוגמן שאותר במקרה באתר בנייה - רוטב אדום עמוק ונדיבות נקניקית בלתי נפוצה.
בשלב הזה, כמקובל בארוחות שכוללות הרבה בצק והרבה שאיפות המתנגשות על חומת יכולת, השולחן שלנו הרים יד באופן עצמאי וביקש לארוז מה שנשאר. "מה שנשאר" הוא בערך חצי מכל פיצה, קצוות של פוקאצ'ה ולא מעט ביטחון עצמי.
למחרת, בתנור הביתי הצנוע, הכול התאזן. עכשיו, מול טאבון מקצועני וידיים מקצועניות, אופסו העניינים ואופס התיאבון והתשוקה שוב התגברה למקסימום. ככה זה עם קינוחים.
"נוצ'וטלה" הוא שם חמוד וסימפטי שניתן כנראה בהיסח הדעת למחסלת שנחתה על השולחן דקות ספורות לאחר ההזמנה. מדובר בבצק (כמובן) פריך ומקורמל, ממולא בקרם אגוזי לוז, גבינת מסקרפונה ואבקת סוכר (52 שקלים) - קינוח שגם הוא ניתן לאיתור ברוב המקומות האיטלקיים המחזיקים טאבון, וגם הוא, כמו חבריו המוקדמים לתפריט, עושה את עבודתו ביעילות רבה יותר.
מהי יחידת הזמן הארוכה ביותר הידועה לאכלנים? התקופה שמכונה "הקינוח הגיע, אבל הוא חם מדי". מהי יחידת הזמן הקצרה ביותר הידועה לאכלנים? שברירי השניות הנקראים גם "הקינוח הגיע, הוא חם מדי, אבל לא אכפת לי". בצק, קרם אגוזים, גבינה. נתראה.
כשאנחו קמים-מתנודדים, אני מעיף שני מבטים אחרונים, בלתי-דיסקרטיים בעליל, לעבר הרביעייה הסודית. השקט ניכר שם, אבל זה שקט טוב. שקט של אוכל. ההוא עם החצילים השתלט יפה על חצי המגש המודולרי, וזה עם מחסום העגבניות מתנחם בביאנקה כלשהי, שזוממת עליי לפעם הבאה. ממול, אין בשר יחד עם גבינה, אבל יש קומבינציה צבעונית אחרת, שמסתכלת על הבייקון מהצד ומתעלמת בקלילות.
כשהביסים שוככים, העיניים שוב מזדגגות ועוטות פילטר אהבה צעירה. טרוף ותן לחיות, רעננה סטייל. החיים שיכולים להיות כאן בלי מישהו שמקרב גפרור לחבית אבק השריפה, ובמקום זה מקרב אותו לטאבון.
"פאצו פיצה", היצירה 5, רעננה, 09-7418833