"מה מוכרים פה, עוף? רק עוף? ואיך זה הולך? מה הגודל? יכול להראות לי? אנחנו רעבים, וצריך גם לשכנע אותם"
אי אפשר היה להאשים את הבחור התוהה - גירסה אפורת שיער ואפורת מלתחה של איש החידות מבאטמן, אם זה היה מתמקד באכילת עוף במקום באכילת ראס - בזהירות יתר. שנים של הונאות אוכל רחוב ישראליות, יש להניח, עשו את שלהן, והוא חייב לבדוק לפני שהוא מתיישב.
לכל הטורים של "אוכלים הולכים"
שני החברים הזקוקים לשכנוע שלו - בערך אותו שיער, בדיוק אותם בגדים - תפסו עמדה מרוחקת יותר, רומזים ברמז העבה ביותר שיש, דרגה אחת בלבד מתחת להזעקת נוטריון, שלא תהיה כאן עסקה עד שכולם יתרצו.
ויטעמו, מסתבר. "אפשר איזה חתיכה קטנה לפני, שנדע מה התיבול?", הסביר הרידלר-פנסיונר, מחייך, ואז נעצר בבת-אחת מול התנור. העוף, מסתבר, עשה את שלו, מתגלגל בנחת, ומגלגל את העיניים בחזרה לזווית נינוחה יותר, וכחנית פחות. "בעצם לא צריך. שלוש מנות, אנחנו יושבים כאן. ובירה. תודה".
יצירה מותאמת אישית. "טיפיקו"
22 שנים חולשים אבי טרבלוס ו"טיפיקו" על מדרחוב נחלת בנימין בתל אביב. 22 שנים, ועוף אחד. המוסד הוותיק והאיש שעומד מאחוריו, שראו את הרחוב המחורץ בימין הגדולים ובימיו הפחות גדולים, שמחו בחלקם עם מנה אחת מצוינת, אבל בסתר, כשהשמש ירדה, חלמו ותיכננו, רקמו וזממו.
הפנטזיה הזאת הוגשמה לפני שבועות ספורים, עם הסיבוב הראשון של מה שלא ניתן לתאר אלא כמפלצת ברזל טעימה, או במילים קצת פחות דרמטיות (אך לא פחות נלהבות) - תנור רוטיסרי שצריך לגבות מהעוברים ושבים דמי בהייה.
מדובר ביצירת One of A Kind, עבודת נפחות מותאמת אישית שהיא הלב הפועם החדש של "טיפיקו". תמציתה פשוטה כשם שהיא גאונית - רוטיסרי שמסתובב כמו שאתם רוצים שהוא יסתובב, אבל עם חום מבוסס גחלים אמיתיות. אתם יודעים, בולי עץ וריח של מנגל, במקום להבות גז מתוכנתות וחסרות נשמה.
התפריט לא השתנה, אבל השתנה לגמרי. ארוחות עוף עם תפוחי אדמה שהתגלגלו איתו בשדה הקרב ושני סלטים (רבע ב-52 שקלים, חצי ב-61 במה שהיא לבטח האנומליה החשבונית המשמחת ביותר שנתקלנו בה בעיר לאחרונה, וגם עוף שלם ב-118). העופות, אגב, ענקיים, עד רמת וידוא כפול שמדובר באמת בחצי עוף כשצלחת רלבנטית הוצבה על הדלפק מולי.
מלבד הארוחות המוכרות, יש גם וריאציות בריאות יותר, כהגדרת המקום, המבוססות על חזה עוף, וגם חידוש קטן אך משמעותי בדמות סנדוויץ'. אחד, בודד - "כריך רוטיסרי עצים מפורק" (עוף, טחינה, עגבניות ובצל מהאש, פלפל חריף מאותה להבה ופטרוזיליה בלחמניית "ניו אורלינס", 38 שקלים).
באתי בגלל הכריך, אבל כמו השלישייה המרוצה מתחילת הטור, גם אני שיניתי כיוון במהירות תוך ידיעה שלא הגיוני לצאת מהמקום הזה בלי לטעום מהעוף.
הנתחים הענקיים מסתובבים גדול וחזק (ברצינות, היו עבודות נפחות מינימליסטיות יותר ב"משחקי הכס"), מגדירים מחדש שאלות על רדיוס וחלל, ומטפטפים את עצמם אחד על השני, על תפוחי האדמה וגם על הגחלים. אלה, בתורן, מחזירות ארומה וניחוח, נוכחות ואישיות, והתוצאה כולה היא חגיגת על האש ששמה ללעג את ברביקיו יום העצמאות של כולנו.
המחיר של כל זה הוא כמובן בגדים שצועקים עליך כביסה וכמות כפולה של מרכך בשניה שאתה חוזר הביתה, אבל זהו בבירור מחיר צרכני משתלם, ווליו פור מאני מהסוג שכבר לא רואים כאן. מגזימני אוכל כמוני אפילו הסתובבו עוד קצת עם בגדים האלה על הגוף, מדי פעם מטים את הראש לכיוון הטקסטיל שנדבק כבר אל הגוף, תוך צלילי שאיפה שמוכרים יותר מיצירות שעסקו פחות בסטריט פוד ויותר בסמים.
והטעם? בזמן שחיכיתי, הגיש לי טרבלוס כנף קטנה לטעימה, "שלא תעמוד סתם". זה היה רך מאוד, ג'וסי מאוד, טעים מאוד ובעיקר הכי רחוק מ"עוף בגריל" שהתרגלנו כבר לקבל בחלק גדול מדי של המוסדות המיתולוגיים בתל אביב. זה היה גם, עוף או לא עוף, אחד הביסים הכי טעימים שאכלתי כבר הרבה זמן.
כל העסק הרגשני הזה המשיך גם למנה הגדולה יותר - עור פריך ותיבול עדין שבעדינים, ריחות טובים של עשן וכניסה חלקה מאוד פנימה, שחושפת עוד ועוד עסיסיות. אין כמעט עוף שלא ישעמם אתכם מתישהו, שלא ייבש אתכם ככל שתתעסקו איתו. כאן זה לא יקרה. מאסטרפיס.
הסנדוויץ', מטרת ההגעה המקורית שלי לכאן להזכירכם, היה אדיר אף הוא. מה שמוגדר כאן כ"לחמניית ניו אורלינס" הוא למעשה הכלאה פחמימתית מוצלחת בין פוקאצ'ה ובריוש, עם קראסט כיפי אך לא חורץ לוע, ופנים רך מאוד וחמאתי מאוד, אך יציב, וכזה שמצליח לעמוד אחרון גם כשאחרון נתחי העוף צולל פנימה.
הנתחים האלה, מפורקים ברגע ההרכבה ומצוינים בפני עצמם, מצטרפים לחגיגת טחינה סמיכה, ירקות צלויים מהאש, עלים ירוקים וטריים וגם לביסים קטנים של סלרי פריך. ביס נהדר של 50:50, ביס מלווה שעיקרו עוף, וביס נוסף המתמקד בעגבניה ובבצל המעושנים - ויכולת הסופרלטיבים שלך דועכת מעצמה, ללא יכולת, אך עם הרבה רצון, להחמיא.
הענף האולימפי שהוא כריכי עוף מפורק בלחמניה ידע משום מה שנים צחיחות למדי במקומותינו, והחל להתעורר רק לאחרונה. כאן יש מדליה, ושהאחרים יריבו על המקומות שנותרו על הפודיום.
"טיפיקו" לא נכנסה לניתוח מעקפים שגרתי, אלא החליטה לעבור השתלת לב ולצאת מהצד השני של האור עם יותר חיות ויותר אנרגיה.
במבט ראשוני מהצד, נראה שהתהליך הצליח, אבל כולנו צריכים להמשיך ולהחזיק אצבעות. בגלל העוף כמובן, אבל גם בגלל שמרגש לראות עסק מסתכל סביב ומסרב להישען אחורה בנחת.
לא הייתה כאן מהפיכה או החלפת קונספט, גם לא מיתוג מחדש או מהלך שיווקי מזיע ממאמץ. היה כאן את אבי טרבלוס, ואת האומץ להמשיך לעשות את מה שהוא יודע, אבל קצת יותר טוב. זה לא רק חלום, ולא רק פנטזיה, עכשיו זאת המציאות.
"טיפיקו", נחלת בנימין 1, תל אביב, 03-516628 או דרך וולט