בזמן כתיבת השורות האלה, העיר שיקגו גולשת בהנאה איטית למה שכל שיקגואי מכנה בטבעיות "אביב", וכל בן אדם שחי אי פעם מחוץ לשיקגו יכנה באותה טבעיות "קר לי, למה לעזאזל חשבנו שזה רעיון טוב לצאת היום החוצה?".
במילים זה חמוד, במספרי מעלות (8, 14, 16, 14, 16, 14, 9, 11, 11, 13, עשרים פלוס תבקשו מהחזאי הישראלי שלכם) זה מבהיל יותר, ובסמלים זה מצמרר ממש - אמצע מאי, והתחזית מראה בכיף ברק עבה מאוד ואדום מאוד מגיח מעננים רטובים מאוד. אביב, ברור.
לכל הטורים של "אוכלים הולכים"
העיסוק הנקודתי הזה בקר-חם-מטריה-כפכפים לא נועד, כמובן, לספק לתל אביב נקודות זולות בהשוואה מול אותה שיקגו. נדמה לי שברור לכולם שזאת לא באמת השוואה הוגנת, ולא משנה כמה מעריצי בולס עדיין מסתובבים בינינו עם לב צהוב, גופיות לבנות-אדומות וגעגועים לדומיננטיות.
גם את פלורנטין אסור להשוות, לא לשכונה ספציפית בשיקגו ולא לשום שכונה בעולם שהעירייה שלה מנקה אותה מדי פעם. אבל סתם ככה, אחר צהריים ביום חול, עם הכביש שהפך למדרכה והמדרכה שלא הפסיקה באמת להיות כביש, הטמפרטורות נמוכות מספיק בשביל לשבת בחוץ וגבוהות מספיק בשביל בירה. וזה כל מה ש"ג'פריס" רצתה להיות, כאן ולא שם. ובצדק.
סלואו אנד דירטי. הפולד ביף של "ג'פריס"
עידן שרעבי וגיא כהן עשו מספיק ישראל ומספיק שיקגו כדי לדעת מה לקחת מכאן ומה כדאי לייבא משם. הם גדלו יחד, חצו את האוקיינוס אחרי הצבא ונשארו בעיר האמריקנית הקשוחה - אקלימית לפחות - כמעט שני עשורים, רק כדי להחליט כמעט במקביל שהגיע הזמן לחזור, והגיע הזמן למלא את החסך המקומי באוכל שנותר מאחור.
האוכל הזה, מתברר, הוא בעיקר הרבה דברים טובים ומוגזמים בתוך פחמימה. "כולה סנדביץ'", תעירו בצדק, "די לעשות עניין ולמתג שיקגו". זה גם מה שאני חשבתי כשנכנסתי פנימה, אבל משהו בכל זאת גרם לי להישאר ולבדוק את הנושא לעומק, עד הסוף, ובצורה יסודית. בואו נקרא לזה "מחקר אמפירי", ונתעלם מרעשי הרקע של חמאה נמסה על בריוש.
התפריט של "ג'פריס" (על שם הכלב החמוד שגידלו השניים במשך שנים) אכן מבוסס סנדביץ' - שישה-שבעה כריכים בשריים (רוסטביף, סלופי ג'ו, רובנס, קובני, אווז וגירסה מקומית של "פור בוי") בלחם מחמצת ארוך שמכליא ג'בטה ובגט, שתי אופציות דגל קסטניות-בריושיות-בשריות בדמות בשר מפורק ואווז-חמאת בוטנים-ריבה, שלוש חלביות-צמחוניות ועתירות גבינה, ארבע נקניקיות (36-56 שקלים) וגם משהו טבעוני שמסתתר לו נבוך בין השורות.
לבד מאלה, יש מכות פתיחה של תפוחי אדמה (18 שקלים) וגם "קוקטייל פארטי" (סלייסים של נקניקיות, עם כרוב ועוד קצת דברים, 18 שקלים) ולא מעט בירה, אבל אין צ'יפס. כלומר, יש צ'יפס, אבל במשמעות האמריקנית המילולית שלו, המוכרת כאן כתפוצ'יפס. למה? נאמנות למקור, כנראה. עד כמה זה יחזיק? לא הרבה, כנראה, אם תמשיכו לבקש את הצ'יפס שמגיע לנו לטרוף עם האוכל הזה.
התחלנו בקלאסיקת רוסטביף (איולי קארי, חרדל, בצל מקורמל, רוטב ברביקיו, פסטו, איולי צ'ילי ומלפפון כבוש, 56 שקלים) מבוצעת היטב. הרבה מאוד בשר, אבל לא עד כדי מופרך אמריקנה, חתוך דק אבל לא דק מדי, עטוף במקהלת נוזלים ונהנה מהגנה אזורית של לחם שזהו תפקידו בחיים - לספוג, לספוג, לספוג ולהחזיק מעמד עד הסוף. היו חומות ב"משחקי הכס" שעמדו פחות יעיל מהקסטן הזה, ומלכתחילה גם פחות טעימות.
הלאה. PB & J (52 שקלים) מכניס לתוך שתי פרוסות בריוש עבות רצועות חזה אווז עם איולי בוטנים פיקנטי, ריבה ואמנטל. הכמות הבשרית שוב הרשימה בגרמים ושוב דייקה ועצרה רגע לפני שזה טו מאץ', אבל ההצלחה הגדולה כאן היא האיזון בין הבשר הטעים, הגבינה המותכת בסליזיות והמשחק הממכר בין ריבה וחמאת בוטנים, שמשוחק רוב הפעמים במגרש הקינוחים, ומוזמן להצטרף תמיד לשולחן של הילדים הגדולים. בכל ביס זה היה קצת אחרת - מלוח, מתוק, עוקצני, צ'יזי - וכל ביס היה נהדר בדרכו.
גירסת המק אנד צ'יז (מקרוני עם גבינה, עוד אמנטל וחלפיניו, 45 שקלים) הבטיחה רבות וקיימה כמעט הכול. מופרכות המנה חובטת בך כבר מהתפריט וכמעט מכריחה אותך להזמין ולראות מה יוצא מכל השיגעון הזה. בפועל, מדובר בכריך עבה, תלת-שכבתי בפחמימותיו, שבשלב מסוים היה יכול ליהנות מעוד קצת ג'וס או רוטב שובר-פחמימה, ובסופו של דבר נטרף בלי לחכות לו.
כריך הפולד ביף (אונטריב מפורק, בצל מקורמל, רוטב ברביקיו, איולי צ'ילי ורוטב צ'דר, 54 שקלים) מספק וריאציה מעט שונה מקדחת המפורקים שפשתה בעיר בשנים האחרונות. כאן הבשר נשפך פנימה בצ'אנקים גדולים יותר, חצי-ביס נגיד בגודלם, במהלך שגורם לך ליהנות מכריך של ממש, ולא מגירסת הדייסה שלו. האונטריב נוכח מאוד, בקטע טוב כמובן, הבצל ממתיק, הברביקיו מעשן, הצ'ילי מתדפק על מחילות האף ורוטב הצ'דר חותם הכול במזיגה איטית ומלוכלכת של חיים שנועדו להיות סלואו אנד דירטי.
קשה לשבת ברחוב פרנקל ולחלום ברצינות על שיקגו, אבל אעז ואומר שקשה לעשות גם את ההיפך, בטח בחורף. "זאת עיר מדהימה שנתנה לנו הכול אבל בסוף הכניסה אותנו לכלוב זהב", סיפרו שני החברים, "יש לך הכול מתחת לבית, אבל חודשים שאתה לא יכול להגיע לשם ברגל. נכנס למונית, יוצא ממנה, נכנס שוב, לא יכול ללכת שני צעדים בגלל הקור".
המילים נאמרות בזמן שהשכונה נערכת לעוד ערב של יום חול. הברים השכונתיים מתחילים לשפוך שולחנות למדרכה, והעובדים עוטים את המדים הרשמיים של פלורנטין - כפכפים וגופיה, יותר מזה ואתה אובר-דרסד.
מחוץ לג'פריס עוצר חבר לשלום זריז, שהופך במהירות לבירה פחות זריזה ולשיחה לא זריזה בכלל. יש חיוכים, יש אוכל, ובסוף יש גם חיבוק פרידה כזה, של ישראלים. זאת לא שיקגו, אז מה.
"ג'פריס", הרב פרנקל 7, תל אביב