על הנייר, זה היה משחק בינגו קצר מאוד ויעיל מאוד, שפגע על אוטומט בכל המשבצות השליליות האפשריות, מחורר אותן לכדי "אין סיכוי שהמקום הזה יעבוד".
על הנייר, זה אמור היה להיות סיור קצר, סימון וי על מה שחשבתי שיקרה פה. איך אפשר אחרת כשאומרים לך "מתחם בילוי קולינרי", מוסיפים מלמעלה "קונספט חדשני", וחותמים בארבע המילים הכי לא מעוררות תיאבון בעיר - "מרכז עזריאלי תל אביב"?
לכל הטורים של "אוכלים הולכים"
אבל אם אתם מסתפקים במחשבות על הנייר, אתם כנראה מפסידים קצת חיים. ואם אתם מגבילים את עצמכם לתבניות וסטיגמות, מיתוסים ואגדות, אתם אולי מרוויחים פאסון, אבל גם קיבעון. הראשון אוברייטד. האחרון א-סקסי, וביניהם המוכר והידוע, והמשעמם.
אז כן, DNA, מקום שלקח את הנייר, כיווצ'ץ', זרק ופגע בול.
נקודת הפתיחה של ה-DNA, בפשטות ובתמציתיות, הייתה פשוטה מאוד - להצליח להרים יש מאין. זאת גם, כמובן, נקודת הפתיחה של כל עסק חדש באשר הוא, במיוחד בעולם האוכל, ועוד יותר במיוחד בעולם האוכל הישראלי.
אפשר לדמיין את המפגש הראשוני בין אנשי עזריאלי והיזם רן דור חי, את הסיור באתר ואת הפנטזיה. אי אפשר לדמיין, ככל הנראה, כמה מכל זה באמת קיוו להשיג, ואיך לעזאזל הצליחו לעשות את זה.
מדובר, באין דרך אחרת לתאר את זה, ברחבת תעבורה מוזנחת ומלוכלכת ומאובקת שהפכה בבת-אחת למקום די לוהט, די נוצץ, ודי מפתה. רוצים לבחון את זה בעצמכם? פשוט בואו לשם ונסו להגיד לי מה היה שם קודם. אני לא הצלחתי לשחזר, אבל פגעתי די קרוב כשאמרתי "כלום ושום דבר". העובדים שירדו מהמגדלים בדרך ללאנץ' הקבוע שלהם הסכימו איתי. וזה עוד לפני שדיברנו על האוכל.
הפסקות הצהריים באזור עזריאלי והקריה הן נקודה כאובה, שעודנה מעט בשנים האחרונות עם ההתפתחות החיובית של שוק שרונה, וההיצע הרחב כתמיד של רחוב אבן גבירול. מכל זווית אחרת, עם זאת, מה שיכול להיות פוד-קורט קניוני יעיל וסביר אף פעם לא היה באמת כזה, וחבל.
את DNA זה כמובן פחות מעניין (או בעצם, זה מאוד מעניין). ארבע משאיות אוכל - בבירור פחות נוסעות ויותר קוסמטיות, אבל היתרון הוא שהן מחזיקות ומתחזקות מטבח של ממש - כסופות הוצבו ברחבה הגדולה במרחק תור תל-אביבי משתרך אחת מהשנייה, תוך שהן מציעות מטבח אישי, ייעודי וממוקד.
אפשר לקחת משהו מכל אחת מהן, לטעום ולערבב, לשבת על הכיסאות הרבים שפוזרו באזור או במושבי הטריבונה החמודים, ואפשר גם להתייצב באחד משני הברים המפותלים והאלגנטיים במרכז, לקבל ליד תפריט מרובע-מנועי, ופשוט לתת לאוכל להגיע אליך תוך כדי קוקטייל. זה עובד בגירסה הראשונה, זה עובד לא פחות בגירסה השנייה. ובדקנו.
המשאית הראשונה היא "JAI", תאילנדית בהובלת תומאס זוהר, שעשה "משחקי השף" ועשה "קיוב קיטשן" ועכשיו עושה משחקי שף בתוך סוג של קיוב קיטשן.
זוהר מציע פאד סי יו ותבשיל קארי מושקע, וגם להיטי עבר דוגמת שיפוד פרגית בגלייז אדמדם ולאאב גאי טוד (כדורי פרגית מטוגנים שאפשר וצריך ורצוי להכניס לעלה חסה, להוסיף קצת נודלס ועשבים, לטבול ברוטב ולחשוב תאילנד).
מלבד אלה, יש לו גם מכת פתיחה מושלמת בדמות יאם סום או, סלט פומלה עם נתחי דג קטנים בטמפורה, ומקהלת צ'ילי-ליים-כוסברה-נענע-קשיו (58 שקלים). ביס מהדג הפריך, גריפה של עלים ותבלינים ומיצים, וצומת עזריאלי הופך לסמטה קטנה בפאתי רחוב סוקומוויט.
הלאה. "Chicano" של גבריאל ישראל רוצה לעשות מהפיכת טאקו מקומית, ובמילים הצהרתיות פחות - להצליח סוף סוף לתווך מקסיקנית לעברית.
האמצעי הוא תפריט זריז, פראי ומבוית כאחד, ובו קטנות (32 שקלים) כמו תירס מפורק בכוס עם הרבה דברים טובים, נאצ'וס וגאווקמולה וכן קסדייה גבינתית עם ציר בירייה.
יש גם טאקוס כמובן, עם פרגית, בקר מפורק, צ'וריסו או פטריות (שלוש יחידות ב-58 שקלים), יש גם ספיישלים דוגמת סביצ'ה עוקצני ונהדר, פלאן שעושה רהביליטציה לפלאן, וגם תכניות מסקרנות מאוד שתמציתן "סוג של שווארמה בתוך סוג של פיתה". נמתין בסבלנות ונתנפל בפחות סבלנות, בהינתן שהעבר של ישראל, בארצות הברית וגם ב-L28, מצדיק ריור על העתיד של כולנו.
פתיח ממזרי. סופלי של יהונתן שרביט
המשאית השלישית היא "MEZZO Fantastico" של יהונתן שרביט, ותכליתה אוכל רחוב דרום איטלקי.
בפועל, מדובר בפתיח ממזרי של סופלי (כדור אורז עגול מבושל ביין לבן, עם כרישה, שאלוט, אורגנו, עגבניות, פרמזן ומוצרלה, שמצופה פירורי לחם, מוכנס לשמן עמוק ויוצא ממנו כשהוא גונב את כל תשומת הלב בסביבה, 22 שקלים ליחידה), במנת לזניה ובפילה דג גדול.
עוד יותר בפועל, מדובר בייבוא מתבקש מאוד ומתעכב מאוד מארץ המגף, שהוא צמד פיצות מטוגנות, הומאז' נאפוליטני שמשום מה עדיין לא קיבל כאן תעודת זהות כחולה. הגירסה הקלאסית, עם רוטב עגבניות ומוצרלה (56 שקלים, יש גם בתצורת תרד וריקוטה) היא למעשה בצק אדיר שמוכן כפיצה לכל דבר, ואז מעוצב לכדי קלצונה ענקי (או, אם זה עושה לכם יותר סדר בראש, סמבוסק-ספינג' שכזה), ומטוגן.
חצי הירח הזה מונח על מגש בתמימות, חמים וחום, ומחייך אליך בעדינות שאינה מבשרת על העומד להתרחש. להיפך. כשהאצבעות מתחילות לבצוע, המילוי נשפך החוצה כמו לבה געשית טעימה, ואתה מסתכל לצדדים ויודע מה עליך לעשות - לוותר על שאריות הכבוד העצמי, לאפסן את המוסכמות החברתיות, ולצלול פנימה.
דקות ספורות לאחר מכן, אחרי שסופגניית הפיצה הזאת נמחתה וכל המגבונים במתחם נערמו על שולחן הפיקניק שלך, אתה יודע שהפכת לאדם טוב יותר.
זה אכן קורה. סנדביץ' קרואסון של צרי אגמי
צרי אגמי היא השליטה של "La Foux Foux", משאית האוכל האחרונה המתמקדת בקרואסונים, על בצקיהם והינדוסם וכל מה שבאמצע.
במילים אחרות, מדובר בתפריט כריכים על טהרת הבצק הצרפתי הפריך-חמאתי (כ-40 שקלים לכריך, עם סלט כיפי בצד). יש כאן גירסאות בוקר הכוללות ביצה עלומה ומסקרפונה כמהין, גירסאות צהריים מסקרנות דוגמת פסטייה פרגית או מעורב וגם קינוח של ממש בדמותברד פודינג או סנדביץ' ריקוטה-פיסטוקים-דבש.
הספקנות המובנית שלי ראתה "כריך קרואסון" וגילגלה עיניים, אבל אגמי עושה כאן משהו שנלקח מעולמות האלכימיה - בצק קרואסון עגול, טעים וכיפי, שמצליח להחזיק סנדביץ'.
הוא לא מתפרק, לא מתפורר ולא מותיר בך טעם לוואי של גימיק. הוא *כן* מחזיק את הכול איפה שהכול צריך להיות, עוטף את הביס בצורה אידיאלית ומותיר אותך קצת בהלם כשאתה מבין שהרגע כילית ביצה עלומה בתוך פחמימה ונותרת נקי מספיק בשביל לרוץ ולספר לכולם על הפלא.
DNA התחילה חזק מאוד, ועדיין מתכוונת להגביר. העובדים של מגדלי עזריאלי כבר מספרים אחד לשני באוזן על המתחם החדש, ופה ושם כבר נרשמים תורים, עומסים ופיקים.
מדובר בריפרש מרענן מאוד (ומוצל מאוד, המקום נהנה מתקרה קבועה ומרוח בלתי אופיינית לעיר) ליום עבודה שכלל עד כה הליכה עצלה בחום לוהט וחצייה של צומת שלא תוכנן עבור בני אדם חוצים, או תיזמון שליחים במעליות עמוסות לעייפה.
האתגר האמיתי, עם זאת, מתקיים בשעות של אחרי. אלה, אם הכול יעבוד על פי התכנית, יהפכו את המקום למעט יותר בלייני, והרבה יותר סקסי. החנייה הגדולה תתפנה, האוכל יישאר אותו אוכל, אבל הבר יתפוס פיקוד, יעזור מהצד עם אלכוהול וינטרל את הצורך להסתובב ולהחליט החלטות קשות.
על הנייר, זאת משימה מאתגרת מאוד, אבל ראינו כבר מה קורה כשנותנים לאנשים האלה נייר.
"DNA", מרכז עזריאלי, דרך מנחם בגין 132, תל אביב