מכל הדברים שבבירור חסרים בישראל (עונות השנה, קאפקייקס, באת' אנד באדי וורקס, וזה רק בשליפה מהירה ובלי לחשוב יותר מדי), הכי-הכי אני חושק ברואד-טריפ. אתם יודעים, אוטו של ממש, רדיו לוויני ומרחבים לשוט בהם בשפה זרה.
לכל הטורים של "אוכלים הולכים"
ולא רק אוטו, ורדיו, ומרחבים, ושפה, כי אם גם עצירות אוכל שקוטעות את הכביש והופכות אותו מסתם רואד לחתיכת טריפ. דיינרים שכוחים אך בלתי נשכחים, תחנות דלק עם היצע גדול יותר מכל פוד-קורט כחול-לבן, רשתות מזון מהיר שאכפת להן, וגם עוף מטוגן.
כי כאן, עם כל האהבה והסימפטיה והלוקאל-פטריוטיות, אין מספיק כביש, ויש יותר מדי מחסומים וגבולות, ומעט מדי פרייד צ'יקן ביניהם.
ולכן, עשינו את הכי קרוב שיש - מתחנו קו של 40 קילומטר בלחץ בין תל אביב לביתן אהרון, ונכנסנו לאוטו. 80 דקות ולפחות 40 פקקים אחר כך, הגענו ליעד. כן, כל זה בשביל עוף, וכמה זה היה שווה את זה.
הרף הורם. לאקי צ'יקן
האנשים הטובים של "לאקי צ'יקן" (שחר בוהדנה, שליו נחמן ויואל לויתן) מסתובבים כבר שנים בעולם האוכל הישראלי, ובעולם בכלל. היו רעיונות, היו יוזמות והיו כל מיני ניסיונות, אבל יותר מכל הם רצו עוף. וביותר ספציפי - עוף מטוגן. ובממש ספציפי - פרייד צ'יקן כמו בלונדון, Chick N' Sours סטייל.
זאת לא יציאה חריגה בקוסמופוליטיות שלה, גם לא ייבוא הרפתקני ורוחש סיכונים. הישראלים מתים על עוף ומכורים לשניצל, תוהים למה KFC לא הצליחה פה אז ומרפרשים לראות אם הפרישה הנוכחית שלה כבר הגיעה מספיק קרוב אליהם הביתה.
יש גם כאלה שעושים פה כבר שנים פרייד צ'יקן אמיתי ויש מקומות שהרימו את הרף עוד יותר בתקופת הקורונה, אבל גם אלה וגם אלה, הורגש כאן, עושים את זה כחלק מהתפריט הכולל, עוד משהו לבחור מתוכו. משהו טוב, מצוין אפילו בחלק מהמקרים, אבל לא לב העניין.
והלב, כרגיל, הוא לב העניין.
התפריט של "לאקי צ'יקן" מרתיע בתחילה עם צבעים עזים ופיתויים שקוראים לך מכל חלקה טובה, אבל הסברים ממוקדים ובהירים עוזרים לסדר הכול בראש, ומנחיתים אותך על הקרקע עם הזמנה פשוטה - הכול מכל דבר, בערך.
החלק הראשון של התפריט הוא למעשה ארבע גירסאות של קריספי צ'יקן בלחמניית בריוש (ועוד וריאציה צמחונית, מבוססת כרובית). משם, אפשר להמשיך לכנפיים ("נייקד" עם דיפ לטבילה או כאלה שמוקפצות כבר עם רוטב) ולטנדרס (נתחי פילה עוף פריכים), או לנקניקיית עוף, גם היא פריכה כמובן.
אגף התוספות, משהו שהוא לא יותר מעובר אורח מאולץ בהמון מקומות, ראוי לאיזכור משלו, עם אפשרויות לצ'יפס כמובן, אך גם לחגיגות משמחות ומקוריות יותר, בדמות צלעות תירס מטוגנות, קולסלאו וקימצ'י, אטריות אורז שמוכנסות אף הן לשמן הרותח, "עציץ קיסר" (שהוא חסות כיפיות בכוס ענק), וגם קריספי במיה.
נאמנים לאינסטינקט הראשוני שלנו, פתחנו שולחן, ואז הרחבנו אותו. ואז השתלטנו זמנית על נדל"ן סמוך. ואז הפכנו אותו למבנה קבע.
ראשית, הדבר עצמו - סנדביץ' "לאקי צ'יקן" (52 שקלים, 70 בארוחה עם תוספת ושתייה), שהוא אופציית הכריך הקלאסית (יש גם "אל צ'אפו" שמושך למקסיקו, למשל, וגם גירסה אמריקנית יותר, ואחת אסייתית-לוהטת) מעמיס על לחמניית בריוש רכה וטרייה איולי הום-מייד, מלפפון ובצל מוחמצים, חסה וגבינת צ'דר. הנתח עצמו - מטוגן פעמיים, עבה ומתפרץ החוצה מהלחמנייה - מתמקם בין כל אלה, ומשלים ביס אדיר.
ומה זה אדיר, בעצם? קצת רכות בריושית, הרבה קריספיות אך מינימום שמנוניות מיותרת, עסיסיות ניכרת ותוספים שיכולים בשקט להיכנס לשיחת האוסקר לשחקני המשנה.
הלאה. כנפיים בקרמל מלוח עם אבקת טוגראשי (32 שקלים ל-6 יחידות, 54 ל-12) נתפסו בתחילה כגימיק שצריך לנסות ואז לכתוב עליו שהוא גימיק. דקות ספורות לאחר מכן, ליקוקי אצבעות והכול, הובהר שהתפיסות והסטגימות שלנו זקוקות לריענון. הרוטב היה קרמלי אך מאוזן, ואיכשהו לא מתוק. הוא לא הציף ולא הכביד, אלא עטף, ציפה, הכיל. סצנת הקרמל המלוח עברה בבירור הרבה בשנים האחרונות, ובקטע שלילי כמובן. כאן היא יכולה להתחיל את הקאמבק שלה למעלה.
הטנדרס (ארבע בארבעים שקלים עם דיפ לבחירה ומקל סלרי, שש ב-52) מחקו כל מה שהתרגלנו לחשוב על משפחת הנאגטס, ואיתחלו את המערכת. מדובר בנתחים עבים, מכובדים, גדולים, של עוף, גירסה בינונית של מה שמוכנס כאן לכריכים, שנהנית מתזמורת כלי קצב בדמות רטבי טבילה מופלאים, כולם מוכנים במקום ומרשימים בביצוע.
יש כאן ברביקיו או דיפ לואיזיאנה עם וויב אמריקנה מעט מעושן, קיסר עמוק וראנץ' חד, חמאת בוטנים מצוינת וגבינה כחולה מאופקת. טבילה של עוף, טבילה של סלרי, ולפני שאתה מבין מה קורה פה, אתה מתחיל לטבול גם אצבעות.
לבד מאלה - ועל סף אי-ספיקה - נוסו גם "נקניקיית קיסר" (נקניקיית עוף בציפוי פריך בתוך עציץ עלי חסה ומקלות סלרי עם דיפ עמוק של רוטב קיסר, 46 שקלים) שהפגינה אף היא יכולות מרשימות של קריספיות ללא שמנוניות, וזכרונות מירידים אמריקניים עם דוכני קורן-דוג.
היו גם צ'יפס סולידי, אותן "צלעות" תירס כיפיות ושיחוק מקורי בדמות קריספי במיה. היה גם "לאקי סודה" (סירופ שמוכן במקום ממיץ לימון סחוט, סוכר, עלי סלרי וסודה, 10 שקלים) וגירסה שמחה עם ג'ין (24 שקלים) שהעיף אותנו מכל המדרגות של "מה יש לשתות", והיה גם "באנג באנג", הקינוח היחידי שמוגש כאן, שהוא בצק עוגיות רך, במחבת קטנה שמוכנסת לתנור אחרי ההזמנה, ומקבלת ביציאה גלידת וניל, מעט מייפל וגם סוכריית תרנגול כמו פעם (18 שקלים), אבל אפשר לעצור כבר ב"עוגייה שבדיוק יצאה מהתנור", נכון?
כל אלה השלימו ארוחה שהייתה רצינית מאוד מבחינת רמת ההתמקצעות והמקצוענות, דקדקנית בפרטים ובלתי מתפשרת, אך גם, במקביל ובלי לפגוע בכל הנאמר למעלה, כיף טהור.
מבט ראשוני, מהצד ומרחוק, בוחן את "לאקי צ'יקן" ופוטר הכול ב"עוד דוכן פאסט פוד של עוף". זה יכול להיות נחמד על הדרך, אבל בואו לא נגזים עם הציפיות.
מבט מעמיק יותר, מבפנים ומקרוב, מבהיר עד כמה חשוב לא להתפתות לתוויות ותגיות, כמה עבודה מושקעת בכל עוף, בכל דיפ, ועד כמה אוכל "נמוך" יכול להיות גבוה, אם האנשים הנכונים יתעסקו איתו.
ולכן, בפשטות, שימו דלק, שימו וויז, שימו מוזיקה, וצאו לרואד-טריפ. אין יותר חו"ל מזה בישראל.
"לאקי צ'יקן", מתחם ביתנ'ס, ביתן אהרון