הפינה של אלי: אוכל של פעם, במחיר של פעם, בתוך תל אביב של היום

פועל עם מבט מנוצח בעיניים יוצא עם עגלה קטנה אך עמוסה מהמחסן של "כל צמיג דוד", ועורם צמיגים - אלא מה - בקצה הדרומי של רחבת הכניסה.

זה היה יכול להיות טריק שיווקי, מופע מתוזמן היטב של דוד, במסגרתו נשכר ניצב מחוספס על בסיס שעתי כדי להצדיק את השם והשלט, ולהוכיח תחלופה ופעילות. בפועל, המוסך רוחש לקוחות וכל מחשבה על פעולה שלא תייעל את העבודה מתפוגגת בחלל בדיוק כמו האוויר מגלגלי המכוניות שנכנסות לתיקון במקום.

לכל הטורים של "אוכלים הולכים"

צמוד לדוד ולפועל ולצמיגים, נערמים אנשים מול "הפינה של אלי", בתור שהוא קצת דואר ישראל וקצת בדיקת קורונה מוסדית, רק שכאן כולם חיוביים ו-100% מהם יוצאים בסופה של ההמתנה עם חבילות שוות בידיים.

יש כאן "מי אחרון?" ויש גם "שים לי בינתיים חזה עוף", אבל אין בלגן ולא עצבים. איך אפשר להתעצבן כשרואים את אלי עובד כמו שהוא עובד, ולוקח על זה בערך חצי ממה שהתרגלתם להשאיר כמעט בכל שאר המקומות באזור?

תסיסת יוקר המחיה הוציאה אותי לסיבוב סטריט-פוד ממוקד-צרכנות, והובילה אותי בסופו של דבר לשכונת מונטיפיורי בתל אביב. בדרך הדו-גלגלית הארוכה והמפותלת - איך אפשר היום לזוז אחרת במחסן האחורי של רון חולדאי? - צצו מול העיניים כריכי ביס קטנטנים ביותר מ-30 שקלים (ועוד בשוק הפועלים המיתולוגי של העיר), בורקס בינוני שנסק אפילו צפונה מזה, וזיכרונות טריים מאוד מבוריטו שדרש ערבות קטנה.

אלי, עם זאת, הוא עוגן. מסביב הג'נטריפיקציה כמעט הסתיימה, סטארט-אפים ומשרדים מעוצבים, פינוי-בינוי ונוף מרהיב לתקועים של איילון באחת השכונות השוות של תל אביב. אבל כאן, בפינה, הכול עדיין יציב, קיים, נוכח. אוכל של פעם, במחירים של פעם, עם אלי של פעם. פלא שיש כאן את התור הכי טבעי בעיר?

התפריט כאן בינוני בגודלו ובגיווניו, והתייצב כבר לפני כמה שנים על כמה להיטים פופולריים. יש כאן פלאפל וסביח, שקשוקה וחביתת ירק, שניצל ומעורב ירושלמי, אבל גם יציאות בוכריות מיוחדות יותר, שמחייבות אותך להיות עירני ודרוך מול הדלפק, ושומרות כנראה גם על נקודת המוצא הגיאוגרפית-משפחתית של אלי עצמו.

את כל המתואר למעלה אפשר להכניס לתוך פיתה ולקבל עודף מ-30 גם על האופציות הבשריות ביותר בתפריט, לתוך באגט ענקי שגם הוא לא חורג מהקידומת הצרכנית הזאת, או כחלק מחמגשית עמוסה. האחרונה, לא תתפלאו לגלות בשלב הזה, לא מתרוממת מעבר ל-34 שקלים.

וכך, ובהתחשב, ועל סמך, הועמסו השקיות. קודם כל בגט שניצל (27 שקלים, נשבע), יצירה כל-ישראלית שהפכה כבר מזמן לבדיחה על פיוז'ן שאיבד את בלמיו בדרך למטה. הבדיחה מוצדקת, אבל וואוו כמה ששניצל בבגט היא בחירת לאנץ' שכולנו רוצים לחטוא בה מדי פעם, לא?

אלי עושה לוליינות של חצי סיבוב אחורה, שולף בגט אולד-סקול, גדול ורחב, וקודם כל שואל שאלה מפתיעה, בלתי צפויה, ונהדרת - "להוציא את הבפנים או להשאיר אותו?".

חמוד להיתקל מדי פעם - לעתים רחוקות מדי, כמקובל במקומותינו, במישהו שמתחשב גם בפרטים הקטנים וגם ברצונות הקטנים של הלקוחות הקטנים. השאלה הזאת, הבנתי דקות ספורות לאחר מכן, הייתה רק סימן מקדים לשורת מיקרו-פעולות של אלי, שמרכיבות יחד מכלול שירותי יוצא דופן - מחיתוך עדין של הנייר שעוטף את המנות כדי שלא תצטרכו אתם, עם אצבעות מלוכלכות, דרך הוספה יזומה ונדיבה של צ'יפס ביתי ונהדר, בלי שתבקש, ועד המלחה עצמאית של אותו צ'יפס, שמאפשרת לכם להסתער בלי לוגיסטיקה.

הכריך עצמו היה פאר היצירה של אוכל הרחוב הפשוט. לא פרייד צ'יקן ולא קריספי צ'יקן. אפילו לא צ'יקן, אלא עוף. שניצל. בעברית. חם מהשמן, נקצץ לרצועות רחבות ביד הפנויה היחידה של אלי, מועמס פנימה על מה שבחרתם להעמיס אותו מחלון הסלטים והממרחים הטריים, ואז נסגר, נעטף, נכרך - ומוכן לספק לפחות שני אנשים שרעבים בפרופורציה.

מלבדו, נלקחה גם פיתת מעורב נהדרת. כבדים ופרגיות ולבבות ובצל שתובלו טוב והוכנסו כלאחר כבוד לתוך פחמימה. קצת סלט, קצת טחינה, ויש לכם מאץ' ב-26 שקלים. אומר את זה שוב, כי אני יודע שפיתות דומות יכולות ואף מגיעות לזה - 26, לא 62.

מבט קטן ימינה מיקד אותי גם בחלון הראווה השקוף שמאחוריו גבעה של סמסה, אותו כיסון בוכרי ממכר. הגירסה של אלי (8 שקלים ליחידה) בינונית בגודלה, שחומה בגווניה, ומשלבת מצוין בצק רך מבפנים ופריך מבחוץ עם מילוי בשרי עמוק ומתקתק. חימום קצר בבית, ויש לכם עוד קצת קראנץ' לחיים שככל הנראה משוועים לקראנץ'. לקחתם גם קצת מהפלוב או מהבחש? ברכותיי, הרכבתם ארוחה נוספת, ששורשיה הרחק מכאן אבל הלב פועם קרוב.

קשה לתחזק טור של אוכל רחוב ישראלי, רובו המוחץ תל-אביבי, ולכתוב בקוליות על מקומות כמו "הפינה של אלי". אין כאן טרנד או המצאות, אין סטורי ולוקיישן, ובטח לא כותרות פורצות דרך.

יש, עם זאת, אוכל, ואנשים - מאחורי הדלפק ומלפניו. הראשונים עובדים ומחייכים, האחרונים משתרכים עד המוסך של הצמיגים, ומחייכים גם הם. מה עוד נבקש לארוחת צהריים?

הפינה של אלי, טברסקי 4, תל אביב. 052-4065522