המגבית הביטחונית המיוחדת שהוטלה על תושבי ארץ ישראל ב-24 ביולי 1938 שאבה את כוחה ויעילותה מהמצב הביטחוני הרעוע באזור. פרעות תרצ"ו ותרצ"ט, יחד עם המוטיבציה הבריטית הלוקה בחסר להגנה על התושבים, הובילו למיזם הכלכלי שנועד להכשיר לוחמים, להקים גדרות, לסלול צירים, ולתמוך בפעולות ביטחוניות הכרחיות נוספות, הרבה לפני שהמילים "פנסיה תקציבית" הוכנסו אף הן לאותה קטגוריה.
מס החירום הזה נקרא "כופר היישוב" (שם שנולד, ככל הנראה, בישיבת מיתוג בלתי מרומזת וקצרה בזמן) והוא הוטל על מבקרי קולנוע וצרכני סיגריות, לוגמי יין ומאזיני רדיו, בעלי מפעלים ומשתמשי תחבורה ציבורית. או במילים אחרות - כל מי שהצליח איכשהו ליהנות קצת, לעבוד קצת או לחיות קצת בימים הקשים ההם.
לכל הטורים של "אוכלים הולכים"
המס בוטל עם הקמת המדינה (אם כי וריאנטים שלו מלווים אותנו עד היום ביעילות שלא פחתה לרגע), אך 84 שנים אחרי הוא עדיין משקיף מלמעלה על כיכר העצמאות ברמת גן, מקום משכנה של מנהלת המגבית. מתחתיו - אם לא לוקחים כמובן בחשבון את הארכיטקטורה והתשתיות, תכנון הצירים ותחושת הביטחון האישי - אין כמעט זכר לתקופה ההיא. דקות נסיעה ספורות משם, מוטל "מס תל אביב" על כל דבר כמעט, אבל רמת גן עדיין מצליחה להתעלם, להתנתק, לשמור על תושביה.
וכן, אני מדבר גם על עוף בגריל.
אורלי החלה לסובב את עופות הרוטיסרי שלה בדיוק לפני ארבע שנים, ובקו אלכסוני כמעט ישיר למזכרת הנוסטלגית מאותה מגבית. לרחבה המוזרה הזאת קוראים עכשיו כיכר העצמאות, ובגלל שאין בנמצא שום כיכר (למה באמת? יש מעט מאוד מקומות יותר מזמיני-כיכר מהצומת המזעזע הזה), אפשר לסכם די בקלות שחצי מהמיתוג נכון. יש כאן עצמאות של ממש, בטח של אורלי.
המקום קטן, מציע ישיבה חיצונית בלבד ומערך טייק-אווי יעיל ומתפקד היטב. מאחורי הגב של אורלי מסתובבים העופות. הכמות קטנה, מוגבלת, מתוכננת-לאנץ' וטיפה צפונה מזה, ולא מן הנמנע שהיא תיגמר לכם אם תגיעו מאוחר מדי. עדיף, כמו בטובים שבדוכני העופות האלה, לבוא קודם, ולנצח.
חוץ מאלה, שעליהם מתבסס חלק מהתפריט, לוהטת כאן גם פלנצ'ה, ועליה שיפודי פרגית או קבב, נתחי חזה עוף והפתעות אחרות. אם תבקשו, יגיע ממעמקי המטבח האחורי גם שניצל. אל תתלבטו, תבקשו.
פצצת-ענק. השניצל של אורלי'ס
כל אלה באים בתצורת עיקרית (רבע עוף, למשל) + שתי תוספות (תפוחי אדמה או שעועית ירוקה) + שני סלטים, בכריך (ג'בטה או טורטיה) או כבסיס לסלט. המחירים, לא מיותר לציין, הם כאלה שתל אביב לא ראתה מאז לידת המילניום הנוכחי לפחות.
הזמנתי ג'בטה עם "עוף קרוע" (37 שקלים) ואחת נוספת עם שניצל (באותו מחיר), והתכוננתי למה שהתרגלנו לקבל בשנים האחרונות כשמובטחת לנו ג'בטה. כלומר, גירסה קשה וקטנה של הלחם האיטלקי, שנאבקת במילוי במקום לגונן עליו.
במקום זה, קיבלתי וריאציה ענקית, אימתנית, של פחמימה טרייה, מעט פריכה מבחוץ והרבה רכה מבפנים, שהצליחה להחזיק הכול בפנים ועדיין ללכת זקוף. כמה טרייה? השעון עוד לא הראה 13:00, ואורלי כבר הודיעה לשוכני התור שהג'בטות נגמרו. בואו מוקדם, כאמור.
גירסת העוף הקרוע הוכיחה אמת בפרסום. כמות יפה מאוד של נתחים בגדלים שונים, ללא עצמות וללא פוזה, הונחו על ממרחים הום-מייד, ומעליהם הועמסו סלט קולסלאו מתקתק וחסה בכמות מדויקת, מספיק בשביל הקראנץ' ורגע לפני שהכול נצבע ירוק.
הביס הזה אינו מתוחכם ואינו מתחכם, אבל הוא ביס מושלם - קרום של ג'בטה נכנע לשיניים, ומשם טיול קצרצר בחלל הפה של 5-6 מרכיבים עסיסיים, כל אחד יותר ג'וס מהשני, אבל במובן הלא-תחרותי והכן הרמוני של המשפט. האיכות הזאת והכמות הזאת (אדם סביר במאפייניו לא אמור לסיים מנה כזאת לבד, וניסיתי) הופכים את הדבר הזה לכריך ווליו פור מאני קיצוני, וזה בלי לנסות להיזכר איזה סנדוויץ' יקנו לכם 37 שקלים בתל אביב, ובלי לדבר בכלל על מחירי העוף שם.
כריך השניצל עשה לתיאום הציפיות שלנו את אותו מהלך - חשבנו קטן וממוצע, קיבלנו ענק ופצצה. נתח לוהט של שניצל הונח מתחת לידיים של אורלי, נחתך לארבעה חלקים - כן, ארבעה - ונכנס לאותה ג'בטה עם אותן תוספות. חיתוך פנורמי לחצי חשף שכבות-שכבות של שניצל וירקות, דרגות משתנות של פריכות, צהוב של איולי קארי ומעט רוטב שומי. הצליל של הביס - דמיינו קראנץ' שלא דורש אפקטים מיוחדים ממחלקת הסאונד - מספיק בשביל לסגור שמדובר בשיחוק. הטעם שלו מוודא את זה. המחיר הוא רק משהו שמפזרים מלמעלה כדי להבהיר את הנקודה.
שיחוק. חצי עוף של אורלי'ס
בית העסק הצמוד לאורלי'ס מוכר מנות פלאפל ב-12 שקלים. בפינה יש מיצים סחוטים ידנית, ובמורד הרחוב מנסים אינספור סוחרים אחרים להתפרנס בכבוד בלי לאבד את הכבוד העצמי, ובלי לזלזל בכבוד שלנו.
רחוב ביאליק הרמת-גני, עם זאת, אינו פריפריה, ופיתוליו לא חותכים שום יישוב מאשכול דמוגרפי שמצריך הטבות מס. הוא כן קצת כמו פעם - ציר תנועה והליכה מרכזי, עם אנשים שעובדים קשה ונהיים רעבים בצהריים, ואנשים שעובדים קשה כדי להשביע, ואז הולכים הביתה אחרי הצהריים. שתי דקות נסיעה מגבולות העיר עם הפיתות היקרות בעולם, גם לנו מגיע קצת מזה, בלי לשלם שום מגבית.
אורלי'ס, ארלוזרוב 2, רמת גן, 053-8788986