מנהל ומנהלת, שתי מלצריות ועגלה בגודל סטנדרטי התקרבו לשולחן שלנו עם הבעה וכוריאוגרפיה של משלחות פיוס דיפלומטיות בז'נבה. הפנים של כולם, בלי יוצא מהכלל, היו עטויות מסיכה הרבה לפני שזה היה אלמנטרי, אבל העיניים שידרו רצינות, אז השתתקנו.
זה היה סופה המוחלט של ארוחה מפוארת נוספת בסניף הבנגקוקאי של Din Tai Fung, אז מובן שהיינו סקרנים. רבע שעה לפחות עברה מאז שהשולחן פונה לחלוטין מהררי סלסלות האידוי והאתגר הגדול ביותר שלנו היה להתגלגל החוצה דרך הקופה, אבל הצוות התקרב, הציב את העגלה בזווית שמונעת הימלטות, והניח במרכז הפריים סטימר נוסף.
לכל הטורים של "אוכלים הולכים"
המנהל קירב ידיים (מכוסות כפפות כמובן), הרים את המכסה, וחשף כיסון בודד. אחד. הוא היה נאה, על גבול הסקסי, אך עדיין עורר תהיות, שלא לומר אסוציאציות מסרטים שמתחילים בדים סאם ומסתיימים בדם. "באחת המנות שלכם הרגשנו שהבצק של אחד הכיסונים לא היה עשוי כמו שאנחנו רוצים, אז החלפנו לכם אותו", הסביר תוך שהוא קד, נד, מחייך ומסתובב, "אנחנו מתנצלים".
אחת. אחד. סליחה.
אימפריית הכיסונים הטאיוואנית סוגרת בימים אלה יובל של שירות כזה ואוכל כזה שגורמים לך, כל אחד בתורו, לבכות מאושר כשאתה כבר מצליח לאכול אצלה, ולבכות מצער בכל פעם שאתה מסיים ונאלץ לחזור ארצה. אז, שבועות ספורים לפני שהעולם התחיל להסתגר עם מסיכות בתור סלסלות אידוי אישיות, אמרנו בתמימות שנחזור בקרוב, ותהינו במרירות, ובפעם המי יודע כמה, מתי כבר יהיו פה דים סאם ראויים.
שנתיים עברו, ולפחות לחצי מהשאיפות האלה יש סיכוי ריאלי להתממש.
הרבה מאוד קרדיט התחלתי. ליי פו
"ליי פו" החדשה ברחוב בוגרשוב בתל-אביב מדברת קוסמפוליטית מעצם היותה - הסביבה ישראלית עם אפיל של חפירות ופיח, הרחוב צרפתי למהדרין, הצוות סיני, הכלים משנגחאי והשאיפה, כפי שאני מבין אותה לפחות, היא בכלל לפעול בעולם נטול תוויות וגבולות.
זה מתחיל בהגדרה של המקום עצמו - נכתב "מסעדה" אבל בהחלט יכול לתפקד גם כדוכן אוכל רחוב, כאופציית צהריים מהירה, או כבילוי ערב קליל. יש כאן שני תפריטים - לכיסונים ולכל מה שהוא לא כיסונים - והדברים עדיין פלואידיים בגלל הקילומטראז' הדל, אבל הכוונות, הרצינות והשפה מספקות לא מעט קרדיט התחלתי.
וכן, גם הכיסונים.
התפריט הממגנט יותר מציע שש אופציות באו (בצק מאודה במילוי פטריות, בקר-גזר-בצל, בקר-ירקות-אטריות שעועית, עוף-ירקות, עוף-שרימפס-ירקות, עוף-ירקות-אטריות שעועית) שלוש אופציות שאו מאי (כיסונים מאודים פתוחים בחלקם העליון), וגם שיאו גיאו (כיסונים מאודים מבצק אורז שקפקף עם שרימפס).
יש גם וון טון מטוגנים על בסיס עוף או בקר, לחמניות באן מסקרנות, אגף מרקים הולך ומתרחב בקורלציה עם צמצום הטמפרטורות, וגם תפריט אסייתי נוסף כאמור, אבל אנחנו התמקדנו בכיסונים, וניצלנו את התמחור המודולרי שמאפשר לטעום כמה יחידות מכל דבר בלי להיזכר בכאב גדול מדי במחירי המזרח.
ראשונות ננגסו צמד באו בקר גדולות עם אטריות שעועית וירקות (37 שקלים). הבצק היה נהדר, ממוקם בדיוק בתפר שבין דק מדי ועבה מדי. כלומר - מושלם. המילוי יישר קו, במינונים וביחסיות, בטעם ובעסיסיות הנגזרת ממעט הרוטב שהוכנס אף הוא פנימה. זה לא הסופ-דאמפלינג המיתולוגי של המזרח, אבל זה קרוב. מספיק קרוב.
קריספי באו היא גירסת כיסונים נוספת (34 שקלים לזוג), מעין הכלאה בין הבאו לגיוזה, חצי מאודה וחצי צרובה, נטבלה גם כן ברוטב של ליי פו, ונלקחה משם לפה ממתין בחוסר סבלנות. צד אחד רך, צד שני פריך, מחשבות על סמבוסק וצ'יבורקי שנוחתות קרוב וטעים. שאו מאי בקר עם ירקות (34 שקלים לרביעייה) המשיכו בקונצרט, עם בצק אידיאלי, נגיס-גמיש-טעים, ומילוי בשרי מורגש אך בלתי-כבד.
בשלב הזה זה כבר היה מספיק, אבל כמו בכל ארוחת כיסונים ראויה, אף אחד לא התכוון לעצור. שישיית וון טון מטוגנים, ממולאים בעוף (36 שקלים), סיפקה את הקרייב המטוגן ולמעלה מזה. היו שם קצוות פריכים, מילוי שלא נהרס בחום, והרגשה מטעה של נישנוש, כשבעצם ברור שמדובר בטיסה מזרחה.
את כל זה סגר מרק - וון טון בקר, 56 שקלים - שהוא אופציה לגיטימית ומשביעה כארוחה שלמה. הבסיס הוא מרק עוף, שלתוכו צוללות אטריות, ירקות, ירוקים וגם לא מעט כיסונים, הפעם בגירסה רכה. זה מרק נהדר, שמתפקד במקרה גם כמגן פיזיולוגי ומנטלי נגד החורף.
מאודה, צרובה, טעימה. קריספי באו של ליי פו
ההיסטוריה המקומית של הדים סאם רצופת ניסיונות, כשלונות, קרבות ומלחמות. היא כללה כמה אופציות מצוינות ולגיטמיות לקסם הכיסוני, אך מעט מאוד שרידות ועוד פחות מזה עקביות.
"ליי פו" מדברת אחרת, מנוהלת אחרת, מרגישה קצת אחרת. כשהזמנתי את הכיסונים התבקשתי לחכות 20 דקות עד שהם יהיו מוכנים. כששאלתי, נאמר לי שהם מוכנים מאפס ברגע ההזמנה. כשעשיתי את התנועה הזאת עם העיניים והגלגול והגבות וההרמה, הם הרשו לי להיכנס פנימה.
שם, בחלל קטן שאמור להתרחב ממש בקרוב (הדוכן הסמוך כבר הושכר, והדיבורים האופטימיים לא עוצרים שם), ראיתי בצק נפתח, ומילוי מוכנס, ואידוי יוצא לדרך. לכל מי שזוכר אימפריות כיסונים וואנבי שעשו הכול קפוא ולא הבינו למה הישראלים לא נושכים, אלו היו 20 דקות ארוכות, אבל גם משמחות. מאוד משמחות.
ליי פו, בוגרשוב 31, תל אביב