כמעט בלתי אפשרי לדבר על הפרעת הקשב של עולם הקולינריה הישראלי בלי לעסוק ארוכות בפרדוקס האוכל המקסיקני. כולם אוהבים אותו הרי, נשבעים לו, סוגדים לו. רבים אפילו נשבעים שהם איבדו דברים בטיחואנה. אחרים מתעקשים שהם מצאו אותם באואחאקה. ובכל זאת, זה לא באמת עובד כאן, נכון?
לכל הטורים של "אוכלים הולכים"
כלומר, עובד ברמת הרעש וההייפ, בהחלט. רק לפני חודשים בודדים כתבתי ממש כאן על פופ-אפ טאקוס תל-אביבי מפתה במיוחד, שהצליח להחזיק את עצמו באוויר שבוע שלם (וגם זה עם כוכבית, כי הוא היה פתוח פעם בשבוע). בעלי דוכן אחר, כמה מאות מטרים במעלה אותו רחוב בדיוק, אמר לי שהם "לא מגישים טאקו בצהריים". לדוכן ההוא קראו - ואני לא צוחק - "דה טאקו".
שני הפלאים האלה, על פוטנציאליותם, נסגרו עם הבטחה לקאמבק קרוב, אז גזר הדין עדיין מוקפא. אחרים, בעיקר כאלה שעשו "התאמה לחיך הישראלי", מצליחים קצת יותר, אם כי די ברור בשלב הזה שאוכל הרחוב המקסיקני הכי טוב בתל אביב נמצא כנראה בירושלים (טאקוס לואיס, אני מדבר עליך).
"מסקל" מכירה היטב את התנודתיות הזאת, ולעומת כל אלה די נמנעה עד עכשיו מלהיסחף בזרם. דגש על "עד עכשיו", כי מעכשיו יש גם את "מסקליטו".
המסעדה הפלורנטינאית המצליחה סוגרת כבר יותר מעשור של תעופה נמוכת-רדאר וגבוהת-סיפוק בתוך השכונה. לפני כארבע שנים היא החליטה לנער קצת את המפרקים המאובקים ולסחוב גבוה יותר, חד יותר ומקסיקני יותר, אבל התהליך המוצלח נקטע מעט אחרי משק כנפי העטלף מסין, ובשיאו של הגל השני חשבו אנשיה, בפשטות אך ברצינות, "שאולי לא יהיו יותר מסעדות".
התהליך הזה, והמחשבות האלה, והגלים הבלתי פוסקים, הובילו להקמת מערך משלוחים (עבור האוכל המקסיקני שכן אפשר לאכול אחרי קטנוע) ממוקד, ולזינוק מעריכי בצריכת הבוריטו המסקלי. הם גם הובילו להבנה כי הבוריטו הזה צריך מקום משלו, שרק ישלים את התהליך שהמסעדה אמורה לעבור.
חצי שנה לאחר מכן, ו-350 מטר מזרחה משם, התכנסו כל הגורמים - מגיפה ומסעדה, עסקים ותהליכים - לכדי אותו "מסקליטו", דוכן אוכל רחוב מקסיקני נפרד ועצמאי, שנפתח במה שהוא כנראה תחילת השיא של הגל החמישי. יש מקומות שנסגרים אחרי פעם אחת, יש מקומות שמתעקשים להיפתח. התבלינים שמהם עשויים השניים טובים ומזינים יותר לגוף שלכם.
גילגול נורמטיבי. הבוריטו של מסקליטו
התפריט של "מסקליטו" ממוקד כמובן, צפוי כמובן, ובכל זאת מפתה (כמובן). תנור ענקי במעמקי המטבח - בולי עץ ועשן ושעות ארוכות והכול - אחראי לנתחים שמהם מורכות חמש אפשרויות מילוי, ואלו בתורן יכולות להשתדך לארבע פלטפורמות.
מסובך? במילים אחרות, אתם בוחרים בשלב הראשון בין ברבקואה (צלעות וצוואר בקר, 56 שקלים), ברבקואה טלה (כתף טלה ושפונדרה בקר, 62 שקלים), פולד פורק (כתף, שוק ובטן חזיר, 58 שקלים), עוף מפורק (54 שקלים) או שורשים (אופציה צמחונית על בסיס ירקות שורש ושעועית לימה, 52 שקלים).
בשלב השני, אתם בוחרים למה התערובת הזאת נכנסת - בוריטו, שלוש יחידות טאקו, שתי קסדייות או קערה.
המובינג רק עוזר
הלכנו על בוריטו ברבקואה טלה (מגיע כברירת מחדל עם אורז, שעועית, אבוקדו, חסה וסלסה, אך ללא גבינה, הדורשת תוספת 5 שקלים), ועל קסדייה עוף מפורק (עם סלסה ומוצרלה).
הראשונה הייתה טעימה מאוד. היא שרדה את הנסיעה הביתה בהצלחה, ויש שיגידו שהמובינג אפילו שיפר אותה, ונתן לכל המרכיבים עוד קצת זמן איכות משותף לפני הביס. תערובת הבשר הייתה מצוינת ובכמות טובה, אך טעמי הטלה, המובחנים במאפייניהם, מעט עומעמו בתוך הטורטיה. האחרונה גולגלה לבוריטו בגודל נורמטיבי, יותר בכיוון תל-אביבי ופחות "צ'יפוטלה" סטייל, והצליחה לסגור יפה ארוחה בפני עצמה.
הקסדייה הייתה מוצלחת אפילו יותר, בעיקר בשל נתחי העוף שהעומסו לתוכה, והשילוב ההרמוני שלהם עם המוצרלה, כזה שאיפשר לכל אחד מהצדדים להפגין בעד האינטרסים שלו. רק שימו לב שכמשלוח, מדובר במנה שדורשת עוד מכת חום קלה בבית, בעיקר כי אף אחד לא רוצה לאכול "טוסט" קר.
שכונה מקסיקנית, בקטע טוב. מסקליטו
ועכשיו - למחיר.
אין דרך לכתוב על אוכל בתל אביב - ואוכל רחוב הוא אוכל לכל דבר ועניין הרי - בלי להזדקק מדי שבוע ללוליינות מילולית ששורתה התחתונה פשוטה, אחידה, וחדה - העיר הזאת יקרה רצח. מדי פעם אני מסתפק במשפט שצועק מתוך הטקסט, בפעמים אחרות אני עוקץ על הדרך, ובמקרים נדירים אני ממנף מקום עם מחירים "של פעם" לכדי ציון לשבח.
זאת רק הדרך שלי להגיד את מה שברור גם לאוליגרכים שבאכלנים - הסביח מגרד את ה-30, הפיתה מסתכלת מלמעלה על ה-50, ובגלל שהמגמה לא הולכת להתהפך פתאום, אנחנו זוכים עכשיו לבוריטו שממוקם צפונה מ-60. קחו את הברבקואה טלה, שימו גם צ'דר (5 שקלים, כזכור), דמי משלוח וטיפ, וברוכים הבאים לעולם שבו אתם כבר בקושי מקבלים עודף מ-100 על הלאנץ'.
אני זקן מספיק וקטנוני מספיק בשביל לזכור איך 62 שקלים היו קונים לך שני בוריטו, אבל זאת לא הנקודה, וזה גם מן הסתם לא אותו בוריטו. הנקודה היא, בפשטות, שזאת גם לא אותה עיר.
האנשים הטובים של "מסקל" לא אשמים בראנט הצרכני הזה, ולא הוגן יהיה להפוך אותם לסמליו. הם עושים עבודה ראויה במסעדת האם, והמהלך של "מסקליטו" אינו גזל מיתולוגי דוגמת ערוצי הלווין של ספורט 5, חלילה. להיפך, אחד ממוצרי הדגל שלהם כבר לא התאים למה שהם ראו מול העיניים כשהם הביטו במסעדה, ובמקום לחתוך ולאכזב, הם העדיפו לבנות לו בית חדש.
התוצאה היא דוכן מהיר, הכי רחוב שיש, בפאתי השכונה. בימי ההרצה הראשונים, התנור הודלק כאן כבר בחמש בבוקר, והעובדה הזאת לבדה מעידה על מידת ההשקעה והכוונות הטובות. כל היתר - מהביס ועד הכיס - מעיד גם עלינו.
"מסקליטו", הרצל 77, תל אביב