זה התחיל כבדיחה בלתי מזיקה (אם כי גם די בלתי מצחיקה), המשיך בניג'וס ויראלי פרופורציונלי יחסית לימינו, והיה אמור להסתיים בערך איפה שמסתיימים רוב מהלכי הלא-כדורסל של לברון ג'יימס - בגלגול עיניים קולקטיבי, או סתם הרמת גבות ומעבר מהיר להתמודדות עם שאר תלאות היום מצד אנשים שאינם עילויי ספורט.
ובכל זאת, משאית הברינקס האנושית הזאת, שהצליחה להרים בכוחות עצמה בית ספר היסטורי ולשנות די.אנד.איי של עיר שלמה אחת לפחות, החליטה לקחת את השטות הזאת צעד אחד קדימה, צעד אחד יותר מדי.
לכל הטורים של "אוכלים הולכים"
ב-15 באוגוסט 2019, חברת "LBJ Trademarks LLC" הגישה בקשה לרישום פטנט על הביטוי "טאקו טיוזדיי". כן, פטנט. הבקשה המפורטת, תולדה ישירה של ארוחות יום שלישי המשפחתיות של משפחת ג'יימס במהלך אותה חופשת קיץ, כללה המון מילים גדולות, לרבות "פודקאסט" מנדטורי, "אונליין מרקטינג" ו"סושיאל מדיה" כמובן, אבל לא כללה סיבה אחת טובה למהלך. או במילים אחרות - למה שמישהו יעניק פטנט על ביטוי שהוא בבירור נחלת הכלל?
כצפוי, החברה נזרקה מכל המדרגות הביורוקרטיות של המשרד האמריקני לפטנטים וסימונים מסחריים, במהלך שהצית באופן מיידי אש ביקורתית נגד ג'יימס, לרבות האשמות בגזענות ולא מעט עקיצות על השאפתנות המסחרית, שלא לומר גרידיות.
וכן, גם האוכל עיצבן אנשים. אתה יכול להיות רוק-סטאר כדורסלני, מוביל דעה גלובלי ורול-מודל ראוי, אבל אתה לא יכול להתעסק לאמריקנים (ולמקסיקנים) עם הטאקו.
בישראל, עם זאת, הסיפור אחר לגמרי.
"ט-א-ק-ו טיוזדייייי!!!": השואו המקסיקני של לברון ג'יימס
גיא גמזו כבר לא יהיה לברון ג'יימס. שאיפות הרוק-סטאר שלו, אם היו כאלה מלכתחילה, מאופסנות היטב במגירת הסכינים הפרטית שלו, ואני די בטוח שהוא לא מחפש לרשום פטנט על כלום. אבל באוכל הוא מבין.
האיש שמחזיק כבר כמעט עשור את מסעדת אריא, ומשחית את רחובות תל אביב עם הכריכים של "נונונו", פתח מבערים בשנה האחרונה עם "בינגו בורגר". חודשים ספורים לאחר מכן, במה שכנראה התגלה כמשבצת הפנויה היחידה בלו"ז השבועי שלו, נולד גם "טאקו מאנדיי".
שנגמור מהר עם השאלות? כן, זה פופ-אפ. כן, זה כנראה יהיה דוכן קבע בסוף. כן, זה בימי שני. כן, זה נפתח ב-12:00 ומחזיק "עד שנגמר". כן, זה מוגש מ"חור בקיר". כן, יש ארגזי פלסטיק ירוקים מסביב, ותו לא.
הפרטים הקטנים האלה חשובים לא רק בשביל הלוגיסטיקה, אלא גם כמיפוי מגמה עירונית ברורה. הם גם מעצבנים מאוד, ועושים חשק עז לבוא ולהתלונן. לא עוזרת גם האווירה התל-אביבית הקסומה, שמשכללת חפירות ואבק ומחסומים ועצבים וזיעה וביוב וחום ופקחים לכדי דרישת תשלום ארנונה אחת.
אבל אז אתה מקבל את האוכל.
התפריט של "טאקו מאנדיי", בהובלת גמזו וגבריאל ישראל, מציע טאקו אחד (בשר מפורק של שלושה נתחים, גבינת וואחקה מקסיקנית, בצל, כוסברה וציר לטבילה ליד, 22 שקלים ליחידה), תוספת אחת ("צלעות" תירס, 20 שקלים) ושלוש מרגריטות מבוססות טקילה (מעושנת-חריפה, קלאסית והדרית-אשכולייתית, 42 שקלים) שרקח מוש בודניק.
זהו.
מצומצם? ממוקד? מדויק? מהודק? כן, ברור, אבל גם ההיפך, כי ברגע שניטלת ממך אפשרות הבחירה, כל מה שנשאר בראש היא תחושת שחרור נהדרת ונדירה בעיר ששוברת לך בשגרה את כוח הרצון עם תפריטים מעצבנים.
כולל אפקט מתיחה מרשים. טאקו מאנדיי
הטאקו, מעולמות הביריה (Birria, תבשיל מקסיקני עם מספר תלת-ספרתי של וריאציות, רובן המוחלט בשריות), מחזיק כמות יפה של בשר רך, לא מעט גבינה עם אפקט מתיחה מרשים, וקראנצ'יות הכרחית מהירקות ומטורטיית התירס עצמה, שנעשית גם היא במקום.
מדובר בביס טוב בפני עצמו, שמזנק משמעותית לגובה בעזרת הקערונת הקטנה לצדו, ובה הציר שנשאר אחרי התבשיל - מעין רוטב-מטבל-שיקוי בגווני חום ועם עומק טעמים בשרי שיכול באותה מידה להיות המרק הכי טוב בעיר, אם יהיה כאן מתישהו חורף. טבילה קטנה, טפטופים קטנים, ופתאום הפאסון הקולינרי שלך קופץ ראש פנימה, נטול דאגות.
הטאקו הסטנדרטי בגודלו (כלומר, לא גדול, ומראש דורש הזמנה של כמה יחידות לרעבים), יכול לסגור ארוחה קלה וכיפית עם התירס המלווה. האחרון מגיע בכמות יפה, ובחריפות שאולי צריכה להתמתן קצת, או לכל הפחות להיות מוגשת בצד, כרוטב. אכתוב את זה ככה: אם מרגריטה עתירת טקילה ומסקל הייתה חומר *שיכוך* הבעירה שלי, אז כיול החריף נחוץ.
גמזו וישראל הלכו לפני הפתיחה על "מחתרתי", "חור בקיר" ו"עד שנגמר", אולי כדי להגביר את תחושת הדחיפות הפודית, אולי כדי להדהד אותנטיות. בפועל, מדובר בחלון של אריא שמקבל הזמנות, ובוויטרינה צרה מלמטה שמספקת אותן במהירות וביעילות יחסית.
היו מחתרות יותר מחוספסות שפעלו בעיר הזאת (העיתון הדו-שבועי של ההגנה אפילו הודפס לא רחוק מכאן), עד שנגמר באמת. היו גם ניסיונות להביא לכאן סוף סוף טאקו אמיתי, שנאכל ברחוב, בכסף של רחוב (כן, המחיר הוא בעליל תל-אביבי, כמעט נואשתי מלהתלונן) ומאמצי שינוע פודיז יעילים פחות. ברצינות, ביום הפתיחה 300 טאקוס נעלמו תוך שעתיים, חלון או לא חלון.
היו גם רוק-סטארים ופטנטים ומה לא, אבל לא היה גמזו. כרגע זה מספיק בשביל להסתכל השבוע על היומן, ולסמן בעיגול את יום שני.
טאקו מאנדיי, יהודה הלוי 42, תל אביב, בכל יום שני מ-12 ועד שנגמר