זה התחיל, כמו שרוב הדברים מתחילים בימים אלה, בשאלה תמימה שנזרקה לחלל: "היום אבא שלי קנה לארוחת בוקר ג'חנון (עבודת יד) ביצה רסק וחריף ב-22 ש"ח ליחידה. הופתענו שככה זה עולה. זה המחיר? האירו את עינינו בנוגע לשוק הג'חנון בארץ".
לכל הטורים של "אוכלים הולכים"
אבל בהינתן שהשאלה של נעמה כהן עסקה בג'חנון, ובהינתן שהתמימות עסקה ביוקר המחייה המקומי, ובעיקר בהינתן שהחלל הוא הרשת הישראלית, זה נגמר כמו שרוב הדברים נגמרים בימים האלה - מלחמת גוג ומגוג, חמאה וביצה חומה. וגם ציוץ נוסף, מסכם, שקריאתו מביכה ומביישת, ותמציתו פשוטה - אי אפשר לדבר פה כבר על כלום בלי לריב.
כך החל קרב הג'חנון הגדול
ובכל זאת, קצת תוכן ומהות, כי כהן נגעה כאן אולי בפחמימות ריקות, אך גם בעצב החשוף של כל נהנתני בוקר שבת באשר הם, כאלה שזקוקים מדי פעם לנחמה חומה. כלומר, כולנו (ואם אתם במקרה מאלה שהעירו לה שמדובר בג'אנק, שזה "רק קמח ומים", שמרגרינה ורעל וכו', אולי אתם קוראים כרגע את המדור הכי לא מטורגט ביעילות בשוק עיתונות האוכל הישראלית, וערוץ הבריאות של וואלה ישמח לעזור בנושא).
שוק הג'חנון הישראלי יצא לפני שנים מקירות המטבחים הביתיים, והחל בכיבוש מזדחל אך עקבי. תוצאת התהליך היעיל הזה היא אינספור נקודות מכירה שמתעוררות מדי שבת, וחוזרות לתרדמת ששת הימים שלהן "כשהסיר נגמר". פיצוציות ודוכנים, סככות ושולחנות מתקפלים, צמתים ומיזמים, וגם שרלטנים ויקרנים. כן, שרלטני ג'חנון. סטארט-אפ ניישן.
אני זוכר איך בנעוריי הייתי צריך ממש לנסוע למושב סמוך, שרק בו הוקם דוכן עם ג'חנון ראוי, ביתי ממש, מתקתק וחמים, עם עגבניות שגורדו לאחרונה וביצה שחמחמה.
חודשים ספורים אחר כך, עם התרחבות התור והביקוש, הדוכנים האלה התרבו והתרבו והתרבו. שלטי הפוליגל שכיוונו אותך אליהם הפכו למטרד סביבתי והמציאות ייתרה אותם גם כך. רוצה ג'חנון? פשוט תעצור בצד, סביר שתמצא שם מישהו שמוכר.
על האיכות, במקרה ההוא ובימים אלה, אפשר להתווכח. רובם טובים, ומספיק שישמרו על חום סביר ואיזשהו רף בלתי מבייש, כדי לספק את הקרייב. על המחיר לא צריך להתווכח. הוויכוח מיותר. מדינה שמוכרת פיתות בחמישים פלוס וקוקטיילים בשישים פלוס לא צריכה כבר להסביר ג'חנון בכמעט ארבעים שקלים (נשבע לכם), ופערים של עשרות אחוזים בין תל אביב לרמת גן-גבעתיים. לא צריכה להסביר, אבל צריכה להתביייש.
וזה בדיוק מה שמוביל אותי לסירקין 14.
בצקי ומחבק ומתיישר ומתחסל. הג'חנון של סירקין
הדוכן המוזר (אין כאן שם, אבל תסמכו עליי כשאני אומר שאתם תדעו שהגעתם) ברחוב המוזר (ברצינות, למה זה גבעתיים כשברור לכל שזה בעצם רמת גן?) מציע מדי שבת קולקציה מרהיבה של תנורים קטנים, קולקציה מרהיבה עוד יותר של שלטים צבעוניים וצמד עובדים-מנהלים שמעוררים מחשבות נוגות ומשעשעות כאחד על תפוקה שולית, אבל מספקים בתמורה תנועות מחול הרמוניות שסופן חמגשית כסופה בתוך שקית בתוך היד שלך.
יש כאן לאחרונה גם קובה מטוגנת, אבל בואו נניח ליוזמות השיווקיות המיותרות ונתמקד בעיקר. "כמה", שואלים אותך עוד לפני שהתור מגיע, במה שהיא כנראה התהייה הכי ישירה והכי נכונה שירותית לרגעי בוקר שבת מעין אלה. אתה נותן מספר כתשובה, ומכפיל אותו ב-14 שקלים. כן, 14. כן, עם רסק. כן, עם ביצה בגוון של אנשים שיודעים שזה לא כל כך קשה לעשות ביצים חומות אמיתיות, ולכן מתעקשים להמשיך לעשות אותן ככה בדיוק.
והג'חנון עצמו? חמים, טרי, שמנוני מבחוץ ומתקתק מבפנים, בצקי ומחבק ומתיישר ומתחסל. ג'חנון, בקיצור. בעלות של ג'חנון. הרחוב הזה אולי מכריח אותך להשוות מחירים, אבל לא דורש ממך לשבור את הראש.
העמדת האוטו בדאבל-פרקינג המנדטורי סיפקה הזדמנות מצוינת לחצות את הכביש לעבר סירקין 15, ביתו של דוכן בורקס חדש, שגם הוא משייט על כלכלת בוקר שבת. התפריט כאן צועק בורקס מים (זהירות, טרנד מתפתח) ובורקס טורקי, ג'חנון ומה שמוגדר כ"קינוחים", אבל המציאות גורסת אחרת.
בורקס טורקי לא היה שם, בורקס מים "יהיה אולי בשבוע הבא", הבורקס שכן הוצע (24 שקלים) הוא מהסוג הקנוי שנאפה במקום, ומבט בוחן שסקר היטב את הוויטרינה הבהיר שיש כאן עוד לא מעט נקודות לשיפור, ושלח אותי מהורהר בחזרה למכונית.
סירקין 14 מעביר למבקרים שיעור מרתק על מגבלות שרשרת האספקה העולמית (של תנורים במקרה הזה) וגם תובנה על קפיטליזם חזירי (או היעדרו, במקרה הזה). סירקין 15 עושה אותו דבר בדיוק. זה המידע, ועכשיו אתם יכולים לבחור. רק אל תריבו לי על ג'חנונים.