צריך היה להיות אפאטי לחלוטין, תמים לחלוטין או עיוור לחלוטין לסביבה בשביל לקבל את המייל הזה ולא למהר למלמל לעצמך, לסובבים אותך ולאופן ספייסך משהו על "הפעם הם הגזימו".
צריך היה לצרוך בשני העשורים האחרונים לפחות אוכל רחוב בהרבה מאוד מקומות שהם לא תל אביב בשביל לא לפתח קרינג' מול הכותרת הזאת ולתהות בגלגול עיניים "מה הפעם", או בתרגום ישיר יותר - WTF.
לכל הטורים של "אוכלים הולכים"
לעמוד האינסטגרם הטעים של וואלה! אוכל
צריך היה הרבה דברים, ורובם המוחץ - המלמול, הקרינג' וצעקת ה-WTF לכל הפחות - אכן קרו בווליום הולך ומתגבר, אבל צריך היה גם לבדוק את זה. לחקור ביסודיות מדוע פיצה מקומית מוערכת חושבת שהיא עוד יכולה לחדש משהו, למה המשהו הזה נבחר להיות "תפריט למבוגרים בלבד", ואיך כל זה נבלע.
רוצים את השורה התחתונה כי זה בערך סף הקשב בימים אלה? כן, זה עובד. עובד מצוין אפילו, כולל הקרינג'.
פיצה מוצ'ה נפתחה לפני כשלוש שנים בתל אביב על ידי ארבעה חברי ילדות מכפר סבא שהחליטו להשתגע קצת עם הבצק ותוספותיו. הבסיס היה נפוליטני - דקיק יחסית במרכז ותפוח יותר בשוליים - וכל מה שמעליו סחב לכל כיוון אפשרי.
הם הציעו ביצים קשות ואבוקדו, תפוצ'יפס ומטבוחה, וכל זה לא היה עוזר להם מעבר לגימיק אם הפיצה עצמה לא הייתה מוצלחת. שלושה סניפים נוספים לאחר מכן, לרבות אחד קרוב לבית הכפר סבאי, ונדמה שהעסק התייצב קצת. ומרגע שהתייצב, הגיע הזמן להשתגע מחדש. כלומר, יעלה ויבוא "תפריט המבוגרים" (ואניני הטעם, מסייגים אותי בצדק).
מדליית זהב. פיצת טוקיו של מוצ'ה
התפריט המיוחד כולל ביקור בארבע ערים - טוקיו (בצק שחור משומשום שחור ואבץ, רוטב סויה וטופי, קממבר צלויה, חלת דבש ג'ינג'ר, עלי מורינגה, 79 שקלים), אמסטרדם (בצק צ'דר, רוטב שמן המפ ירוק, גאודה הולנדית, שימאג'י, מלך היער, פורטבלו ושמפיניון, 72 שקלים), פריס (בצק לחם בצל, רוטב קרם בצל חום, קרם פרש מתובל, סלט צ'ילי טרי ופרמזן, 72 שקלים) ומרקש (בצק זעתר, רוטב מטבוחה, מוצרלה, פלפלים חריפים שרופים, עגבניות צלויות, בולגרית, עשבי תיבול טריים ופרמזן, 72 שקלים) - ולא מעט דיבורים על חומרי גלם "מיוחדים" ו"מקוריים", פיצות "מתוחכמות" ואפילו "ארצות רחוקות". אתם יודעים, צרפת האקזוטית למשל.
הפיצה האמסטרדמית הייתה עשירה מאוד, רווית גבינות ופטריות, ושיגרה אומאמי לכל עבר. בצק הצ'דר היה יכול ללכת עוד יותר לעבר יעדיו המקוריים (כלומר, להיות משהו שהוא מעבר לגימיק) אבל היה טעים גם כך ואילו שמן ההמפ הירוק היה לא יותר מפרזנטור שיווקי, שלא הורגש בטעם. פתיחה טובה מאוד בסך הכול.
הפריסאית העלתה את הרף עם משהו שכמעט-כמעט הפגיש בין החזון והביצוע. בצק הבצל סבל מאותה בעיה הולנדית - רעיון מצוין שחשש ללכת להגשים את עצמו. הרוטב הבצלי השחום היה מוצלח, מתקתק ועמוק, במין גירסת מרק בצל הפוכה - כשהלחם העוטף את הקערה נמצא כעת מלמטה. הקרם פרש נמזג בנדיבות על הפיצה והיה טעים ועוקצני, אבל רצוי היה להגיש אותו בצד, לטבילה, ובסך הכול הורגשה התנשאות צרפתית מבורכת.
הטובה מכולן הייתה, כרגיל בעולמנו, היפנית. בצק שחור שתמיד-תמיד נופל למלכודות הפוטוגניות היה הפעם מוצלח, לא מיוחד מדי בטעמיו אבל גם לא פחמימה יציקתית שנועדה לפאר את הסטורי. רוטב הסויה-טופי התחבר טוב, נתח עבה של קממבר בלב המגש סיפק ביס מכובד לכל סלייס שנחתך ואפילו הג'ינג'ר, חלת הדבש והמורינגה נכחו. ביס אחד עם קצת יותר עוקצנות, הבא בתור נימוח וגבינתי והשלישי מתקתק-מריר - וחוזר חלילה. מדליית זהב מטוקיו.
בלתי אפשרי כמעט לבלוט בעיר הזאת, על הפרעת הקשב הקולינרית שלה, עם מיזמים חדשים, תפריטים חדשים, מנות חדשות או סתם ניסיון חדש לעשות משהו חדש. עכשיו קחו את המשפט הזה ונסו להמיר את כל החדש ב"ישן", ותבינו למה המסעדנות היא מקצוע מסוכן כל כך.
החברים של "מוצ'ה" מודעים בוודאי לכל זה, וממשיכים ללכת. יש להם כבר רשת קטנה ולגיטימית, שחמקה מתחת לרדאר יותר מדי זמן ליותר מדי אנשים. יש להם בצק שיכול לקבל (כמעט) הכול, ויש להם תפריט ספיישלים חדש - לא למבוגרים בלבד.