אוכלים הולכים

פיצה לבנטינה: באנו בגלל הפיצה, התנחלנו בגלל הסמבוסק

רוב אגדות האוכל היו עוצרות בשלב הזה כדי לנוח קצת. רוב אגדות האוכל הן לא ארז קומרובסקי

מסעדת לה טיגרה, תל אביב (יניב גרנות)

מדור חדשות האוכל העמוס שעלה הבוקר בערוץ כולל ארבעה פופ-אפים, לפחות שני פסטיבלים קולינריים ומספר דו-ספרתי של אירועי אוכל תחומים בזמן - פה בר שמרים ערב צרפתי-ערבי, שם חודש מחווה למסעדה מיתולוגית ובתווך אפשר למצוא שפים מתחלפים, תפריטים מיוחדים וכל מה שאפשר לקשור ל"יום ה... הבינלאומי" התורן.

לכל הטורים של "אוכלים הולכים"
לעמוד האינסטגרם הטעים של וואלה! אוכל

זה לא נכתב כמובן כביקורת. עולם האוכל הישראלי, מלכתחילה עם מאפייני הון-סיכון-קרדיולוגיה קיצוניים, ספג קומבינציות אגרופים קטלניות מהרגיל לאחרונה, ובסך הכול מנסה ללמוד ללכת מחדש. לגשש מה עובד ומה לא, למה הקהל מתחבר ואיפה כדאי להשקיע משאבים ותשומות.

הכול זמני, הכול ארעי, הכול פופ-אפי. רובם עומדים ומפחדים לקפוץ מחדש למים. אפשר להבין אותם. יש מדוזות ואין מציל. אבל לא ארז קומרובסקי. בדימוי המעט מסורבל הזה הוא לא רק הקופץ. הוא שובר הגלים.

מדריך האופטימיסט לגלקסיה

ארז קומרובסקי שובר את הסגר

לכתבה המלאה
לחשוב מחוץ לקרטון. פיצה לבנטינה (צילום: מערכת וואלה!, יניב גרנות)
כולם צועדים בכיוון אחד, וקומרובסקי עושה Power Walk נגד התנועה

מה שהחל בשיאה של המגיפה, ובכן, כפופ-אפ משלוחים על טהרת הבלאדי-שיק תחת הכנפיים המקצועניות של "קיוב קיטשן", התייצב מעט אחרי זה בצמרת ארגזי האופנועים התל-אביבית, לרבות להיטי טבית, פקיילה ומסבחה לימה. עשרה חודשים עברו, המבורגר ושניצל מצטיינים הצטרפו, החצ'אפוריה באה ונעלמה (בכל זאת פופ-אפ, לא הכול מתיישר לפי התיאוריה) ו"פיצה לבנטינה" נולדה.

נולדה ו-Hit The Ground Running, כמו שהגויים אומרים. מטבח רפאים עם אישורי כניסה לדו-גלגלי בלבד הפך למקום של ממש, חדש ופיזי ושמח, בקצהו הצפוני של רחוב דיזנגוף.

חשבתם שיש מספיק פיצריות מצטיינות ופיצות מעולות בתל אביב, נכון? לא חשבתם מספיק מחוץ לקרטון. כולם צועדים בכיוון אחד, סוגרים ומתכנסים ושוקלים ומצטמצמים, וקומרובסקי עושה Power Walk נגד התנועה. יש לכם ספק אחרי מי לעקוב בדרך ליעד?

קצת טורקיה, קצת גיאורגיה, הרבה ישראל

"מאפי החזרה לחיים" של ארז קומרובסקי

לכתבה המלאה

סבלנות מבעבעת. הסמבוסק של לבנטינה

"פיצה תרשיחא החדשה שלנו. עוד רגע תתחיל לצאת", ספיילר קומרובסקי בחשבון האינסטגרם שלו לפני כחודש. שמועות מבוססות צירפו אליה גם יצירת חצילים חדשה, וצירוף המילים הזה (בצק-חצילים-טאבון-פיצה-ארז) משך אותנו לצפון הישן כמו סרטים בינוניים לחשבון ההוצאות של נטפליקס.

לקחנו פיצה "כביש 70" (קרם תירס, פטריות צרובות, בצל מדורה, עירית, אנשובי, גבינת מנצ'גו, 76 שקלים) ופיצה פפרוני "ערס-פואטית" (פפרוני, עגבניות שרופות, אריסה פיקנטית, מוצרלה, ג'יבנה ועלי אורגנו, 76 שקלים) מהוותיקות, את אותה "תרשיחא" (עגבניות מדורה, זוקיני, האם, מוצרלה, מנצ'גו, זיתי קלמטה, טימין, 68 שקלים) מהספיישלים, וגם "סמבוסק ענק בשר וגבינה" (עגבניות שרופות, אריסה פיקנטית, ראגו בשר, מוצרלה, זיתי קלמטה, אורגנו, 72 שקלים).

לקחנו, קיבלנו תהיות "כמה רעבים אתם?" מצד הצוות, והתיישבנו להתמודד עם הסוגיה.

פיתה של מומחים

תנו להם לעשות לכם על האש. לא תצטערו

לכתבה המלאה
סיפורי אהבה גדולים התחילו ככה. יצירת הפלאלפל של פיצה לבנטינה (צילום: מערכת וואלה!, יניב גרנות)
פיצת הפפרוני הזהירה מפיקנטיות אבל עצרה לבסוף בדיוק בנקודת הלהט הנכונה. זה לא פשוט עבור בני אדם, זה עוד יותר מסובך בפיצות

נתחיל במצוינת, ולאט-לאט נטפס, אבל קודם הבצק: היינו ספקנים. חשבנו שראינו כבר הכול בפיצה. שלא נזדקק לחידושים. שחידושים הם לרוב גימיק חסר רגליים. לא פה. בצק לא פיצתי, שבאיטליה ודאי היה מושך יותר לכיוון עולמות הפוקאצ'ה, רודד ושוכלל פה לעובי נכון, למרקם נכון, לביס נכון. קצת התנגדות ראשונית, הרבה התמסרות משנית. סיפורי אהבה גדולים התחילו ככה. גם זה.

פיצת הפפרוני הזהירה מפיקנטיות אבל עצרה לבסוף בדיוק בנקודת הלהט הנכונה. זה לא פשוט עבור בני אדם, זה עוד יותר מסובך בפיצות. בניגוד ללא מעט מקומות אחרים בעיר, הפפרוני נכח, וביס ממנו היה ביס מפפרוני. נשמע מטופש, אבל סמכו עלינו שזאת משוואה שלא מתקיימת כל הזמן. השאר - הרוטב, האורגנו הקומרובסקאי, המוצרלה הקלאסית והג'יבנה עם הסיבוב - היה מעולה גם כן.

"כביש 70" לקחה צעד נוסף קדימה ברמת המורכבות, עם משחק מתבקש בין תירס, פטריות, בצל וגבינה. לכאורה, פיצה צהובה שרבות כמותה מסביבנו. בפועל, אולי היחידה שהצליחה לעשות רוטב של ממש מקלחים, בלי ליפול למלכודות הגרגריות והיציקתיות שהוגשו לנו בעבר כל כך הרבה פעמים. הפטריות היו טובות, הבצל-עירית-אנשובי הגבירו את זרקורי האומאמי והנסיעה הצפונית הזאת הייתה חלקה ונטולת מהמורות.

המעשן הראשון

ההמבורגר מושלם והקבב פירק אותנו, אבל יש כאן משהו אפילו יותר טוב

לכתבה המלאה

ליגוריה, ולנסיה, מה זה משנה? פיצה תרשיחא

היצירה הזאת, ענקית ומטשטשת-כל, חשפה גם מבלי להתכוון את מה שחייב להיות השלב הבא של קומרובסקי

הפיצה החדשה - עדיין צפונית, אם כי הרבה יותר ליגוריה-ולנסיה מתרשיחא - הפגישה פרוסות דקות של זוקיני ונקניק, והגבירה מליחות עם זיתים ואותה מנצ'גו. יחד עם הרוטב המעושן והטימין המעקצץ, נדלק לו בפה בלי ששמנו לב קומזיץ קוסמפוליטי טעים.

משתה הפיצות הזה הגיע לשיאו עם מנה שאיננה פיצה, וגם הגדרתה כסמבוסק חוטאת מעט לתיאום הציפיות. מדובר במעין כיס בצק ענקי, קלזונה שתפור בקצוותיו בעלי רוזמרין, ומחכה לחיתוך שבוא-יבוא בסבלנות מבעבעת.

הבצק המצוין של הפיצות מחבק תערובת בשרית-גבינתית מלאת ביטחון עצמי, וחצייתו סיפקה ארוחה שלמה, וגם קבלות מוצדקות למי שחשש שאנחנו מזמינים יותר מדי אוכל. זה ביס מעט מלוכלך, אבל אוי כמה שאנחנו רוצים עוד לכלוך כזה בחיינו. בצק שחום ופריך רק בשכבותיו החיצונית ממש, ואז קצת יותר בצקי, ואז בשר וגבינה, וזיתים שמבקרים מדי פעם, מזכירים לך כמה כוח ויכולת השפעה יש להם.

היצירה הזאת, ענקית ומטשטשת-כל, חשפה גם מבלי להתכוון את מה שחייב להיות השלב הבא של קומרובסקי - "פיתות" כאלה בדיוק, מחוספסות ובלתי מעוצבות, עם כל הדברים שהוא חולם עליהם בלילה. מבחינתנו שזה יתחיל אתמול.


נדרש מחשב-על ולא מעט מנהלי ספרים כדי למנות כמה ניסיונות עשו בשנים האחרונות אנשי האוכל המובילים שלנו במטבחים מהירים יותר, נגישים יותר, רחובותיים יותר. לרוב זה נגמר באכזבה, או סתם בפופ-אפ, מושג שמאפשר חרטה מהירה ומשמר מרחב הכחשה ששמור בדרך כלל רק לפצצות אטום.

כאן לא דרושה הכחשה, וחלילה חרטה. כאן יש פצצה של ממש. אני מדמיין את קומרובסקי נכנס לפרויקט הזה, אי-אז כשלא ידענו כלום על כלום, ואומר לעצמו "למה לא? ננסה". אני מדמיין אותו גאה מדי מכדי להיות חצי-מושקע, ויסודי מדי בשביל לחפף. אני מדמיין איך הוא נסחף לטובה, מגלה עולם חדש, לקוחות חדשים, ישראל חדשה - ורוצה עוד.

ואני מדמיין את דוכן הסמבוסקים הזה. יאללה, אפילו פופ-אפ.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully