בארי ווילמור התעורר בחג המולד 2014 עם רצון עז - כמו שכולם מתעוררים בכל יום, למעשה - לשתף את העולם בתמונות שהוא הצליח ללכוד עם המצלמה שלו מעט קודם לכן.
לכל הטורים של "אוכלים הולכים"
לעמוד האינסטגרם הטעים של וואלה! אוכל
לא הייתי מתעכב על זה אלמלא ווילמור היה אסטרונאוט בשירות נאס"א, שבאותו בוקר חגיגי שהה בתחנת החלל הבינלאומית. אותה "מצלמה", מן הסתם, הייתה רק מעט יותר משוכללת מרוב היצירות המפוארות שנכנסות לכיס שלנו בשגרה. במקרה, היא גם לכדה את האימפריה המזרח תיכונית שלנו במלוא תפארתה. "ישראל, במבט בהיר לחלוטין", כתב ווילמור וגרם לנו להתאהב מחדש במדינה.
מעט פחות משבע שנים לאחר מכן, ווילמור הוא כבר חלק מצוות אסטרונאוטים אחר, שעומל כעת על הוצאת הטיסה המאוישת הראשונה של נאס"א ובואינג לתחנת החלל. כשהוא יגיע לשם ויצלם מחדש את ארץ הקודש, סביר שהנוף יהיה בהיר הרבה פחות. שבע שנים, מסתבר, הספיקו בשביל לכסות את השמיים בעשן מעשנות.
תמונות לא יהיו, כנראה, אבל בשר כן.
טירוף המעשנות שהפך את ישראל - עם התמקדות גיאוגרפית-דמוגרפית מעניינת מאוד באזור השרון - לשלוחה ציונית של טקסס העמיס על המנגל הקולקטיבי שלנו המון בשר, המון פיט-מאסטרים בעיני עצמם והמון קרניבורים שנודדים מפוד-טראק לפוד-טראק, מפנטזים על נתח מושלם ועל ג'וב שמתקרב במאפייניו לזה של דיימון "Daym Drops" פטרסון. האמת, כמובן, נופלת הרבה לפני כן, וגם לא כל כך באמצע.
ניסן אלקיים היה שם קודם, לפני כמעט כולם. זה לבדו מספיק בשביל לחרוץ חתכים של ניסיון בבשר. מה שהחל כניסוי פרטי בבית שבבני ציון, עם קצת חברים ומקורבים, נדד מהר מאוד לפאתי היישוב, הפך למוסד ליודעי דבר שמספר את עצמו מפה לאוזן, וביסס לעצמו קהל מעושן שיודע מה הוא רוצה וצריך.
כאן, לפני כשנתיים, נכנס לתמונה מולי יקר, מנכ"ל חוצות שפיים, וביקש-שאל-דרש-קבע מובינג למתחם. העגלה של ניסן התניעה, נסעה 13 דקות מערבה, והרימה עוגן. לא תאמינו מה קרה אחר כך.
סתם, ברור שתאמינו. מה כבר יכול לקרות כשעגלת בשר מצוינת מגיעה לאחד המתחמים הכי עמוסים בארץ?
התפריט של ניסן מציע שש מנות בשריות בלבד, כולן בגירסה פחמימתית-צלחתית, כולן עם צ'יפס שעוד ידובר בו (ובצלחת יש גם סלט), כולן עוברות קודם כל במעשנת ורק אחר כך מטופלות.
יש כאן קבב (45 שקלים), פרגית (57 שקלים), צ'וריסו (50 שקלים), אסאדו (60 שקלים), המבורגר מעושן (57 שקלים) וסינטה (60 שקלים), אבל אנחנו נדבר קודם כל, ובניגוד לנהוג, על הצ'יפס. תוספת, לכאורה. מנת צד שמלווה את הכוכב עם קולות רקע ומשתדלת לא להרוס את הקונצרט. שוב, לכאורה.
המבט הראשון איכזב, ותפס משהו שנראה כמו כמעט כל צ'יפס אחר שנצרך במדור הזה (ומחוצה לו) בשנים האחרונות. הציפיות הותאמו, מקלות תפוחי האדמה עלו, המחסומים הוסרו. זה היה פריך מאוד, עם מעטפת דקה ובלילתית מעט במאפייניה, ורכות נעימה מאוד בפנים. באין מילה אחרת לתאר את התופעה הנדירה, נקרא לה כך - צ'יפס.
מה עשית לו, אני שואל את ניסן, זה הרי צ'יפס משקית. הוא מתאר תהליך שדורש ממנו עוד קצת עבודה, לא יותר ולא פחות. אין שם טריק טיקטוק ויראלי, לא סוד מיתולוגי של דוכני אוכל וגם לא תחכום מטבחי שרק הוא מכיר. יש מישהו שראה דירת קבלן, ורצה לעצב ממנה חלל ששווה כתבה בערוץ בית ועיצוב. עכשיו נסו להיזכר בפעם האחרונה שראיתם כזה, ואני כבר לא מדבר על הצ'יפס אפילו.
תוספת, לכאורה. הצ'יפס של ניסן:
חוץ מהפלא הזהוב הזה, נדגם הכול, במה שהחל כפסטיבל תאווה והפך מהר מאוד ל"די, אני כבר לא יכול, רק עוד ביס".
הקבב - מנת הבשר היחידה שמגיעה בפיתה - היה נהדר, עסיסי להפליא, עם טעמים מצוינים וארומה קלה בלבד של עישון. זאת פיתה שבכל מקום אחר הייתה הופכת למיתולוגיה, ופה היא הייתה רק פתיח שבישר את עצמו לשולחן.
נקניקיות הצ'וריסו - שתי יחידות חתוכות לאורך ומשוטחות למעין פלטה נקניקייתית רחבה, היו מצוינות, עיסיסות, עם קנאק אידיאלי ראשוני והתמסרות טוטלית אחריו, שחוזקה באיולי קארי מעולה ובדיפ צ'יפוטלה.
הפרגית, בתצורת נתחים-נתחים, שודכה ללחמניה טריה, והצליחה לעשות משהו שהרבה פרגיות ניסו וכשלו בו - לא לשעמם. אלה היו רצועות בינוניות בעוביין, עסיסיות מספיק לביס אבל לא מבהילות, מעושנות מאוד אבל לא משתלטות.
המשכנו לבשר הרציני יותר: מנת הסינטה דומה במאפייניה לפרגית, ומוגשת כרצועות דקות, פריכות מבחוץ וכולאות את כל המיצים מבפנים. זאת מנה שאתה רואה בעיניים ומתייג אותה כחטיף, אבל היא סטייק הלכה למעשה, ואחד מצוין.
ההמבורגר המעושן (למעשה, הכול פה מעושן, אבל מיתוג זה מיתוג) מוכנס לתנור של ניסן עד שהוא מקבל בדיוק את הארומה שהוא ייח לה, ועובר ממנו לפלנצ'ה. התוצאה היא - ניחשם כבר, נכון? - פה שפוגש סמוקינס בהתחלה, ומהר מאוד ממיר אותו בפה לעסיסיות קציצתית נהדרת. רוצים סופרלטיב? מישהו בתל אביב היה עושה מההמבורגר הזה סטורי, ומישהו אחר היה גובה עליו לפחות 50% יותר. ניסן רק שאל איך הוא, ואם המחיר לא יקר מדי.
סיימנו עם האסאדו, דיסקית עבה של בשר מפורק, מאוגד למעין קציצה, מוכנס לבריוש ומקבל באהבה קצת ירקות וקצת רוטב. מדובר במנה שאכלתם גירסאות שלה בכל מקום בשנים האחרונות, אבל אולי "כל מקום" צריך לבוא למקום הזה כדי להבין איך עושים אותה טוב.
במובן מסוים, מתחם חוצות שפיים אינו זקוק להמלצות. הכול שוקק פה, ומה שלא שקק מספיק מתחיל להתחדש, לרבות פיצריה מסקרנת שעתידה להיפתח כאן אוטוטו, ומעדניה ממזרית שמתכננת למשוך אתכם דווקא לחצר האחורית של המקום. תוסיפו למשוואה הזאת את מולי יקר, כנראה הדייג המדויק ביותר באזור, ותקבלו מרכז מסחרי חכם, שבאמת מסתכל על לקוחותיו, ולא רק על הכיס שלהם.
ניסן הוא פשוט הזיקוק של כל זה. יותר מעשור של עישונים על הבגדים שלו, והוא ממשיך להגיע כל יום בשמונה וחצי בבוקר למשאית, לראות בעיניים איך התנהג הבשר, ולעבוד כבר על הנתחים שיאכילו את הלקוחות של מחר (ואת קהל האירועים המתרחב שלו).
הוא עושה את כל זה "מאהבה נטו", ותוך פירגון לכל מי שאכל אצלו ורץ אחר כך לפתוח מעשנת משלו. אין כאן חשיבות לבכורה, ולא "פרסום ראשון" בשרי. יש ביס מצוין (ועוד אחד ועוד אחד), איש שמצא את הקראפט שלו, וצ'יפס מהשמיים.