דיוויד צ'אנג, בקלות אחד מעשרת אנשי האוכל החשובים בעולם, לא אוכל במסעדות פוקה. "אני לא יכול לעשות את זה", הצהיר בפודקאסט שלו כבר מזמן, "אני לא יכול לעשות את זה כי אני מסתכל על המקומות האלה, ויש שם דגים שנחתכו מראש, מחכים להיאסף בכף לתוך קערות. זאת לא הדרך שאני רוצה לאכול דג נא".
לכל הטורים של "אוכלים הולכים"
לעמוד האינסטגרם הטעים של וואלה! אוכל
כרגיל אצל צ'אנג, המונולוג נמשך, התפתל והפך למורכב יותר ויותר, בין היתר בגלל העובדה שאחדים מחבריו המקצוענים מנהלים מסעדות פוקה בעצמם, וגם כי כמה ממסעדותיו באותה עת הגישו בעצמן מנות פוקה, בווראיציה כזו או אחרת.
"לפני שאני מכניס את עצמי לצרות", הבהיר, "שתי מסעדות שלי הכניסו פוקה לתפריט. כמעט איבדתי את עצמי לדעת כששמעתי על זה, אבל אז הבנתי שבשתיהן זה קרה בגלל שהיו בהן אנשי צוות מהוואי. אתה לא חייב כמובן להיות מהוואי בשביל להכין את זה, אבל אתה חייב להבין על מה מדובר פה ומה הסיפור, לא להגיד שראית משהו ביוטיוב ואתה רוצה להכין אותו עכשיו".
הפנטזיה (של אוכל, אם כי אני לא מגביל את עצמי בנושא הזה) הכי גדולה שלי היא לעשות סיבוב אוכל רחוב תל-אביבי עם צ'אנג. בשלב זה של חיינו, וכדי למנוע קרע ביחסים, סביר שהיא תדלג על היצע הפוקה העירוני. זה לא אומר שאתם צריכים לעשות אותו דבר.
מכל הטרנדים הקולינריים שהכו בנו לאורך השנים, אני מודה שלחנויות הפוקה (POKE) נתתי הכי מעט צ'אנס כשהן החלו לצוץ מסביב. כלומר, ראיתי פלאפל שהופך לוופל ו-וופל שהופך לדג, אבל שם לפחות היה גימיק. מזנון שבסיסו דגים נאים, בחום הזה של תל אביב, לא היה נראה לי בר-תיחזוק. שנים אחרי התחזית המלומדת הזאת, אני ממשיך לאכול שם באופן קבוע, מרוצה לגמרי מזה שטעיתי.
רשת פוקישופ (שלושה סניפים, פלוס אחד חדש בבני ברק) והשפית ג'ודית צרפתי היו שם מהתחלה, ושרדו יפה את העליות והירידות שהן הפרעת הקשב של כולנו. הרעיון פשוט - קערה בהרכבה עצמית או בבחירה מההיצע המובנה, שבסיסה פחמימה (אורז לבן או מלא, קינואה או אטריות אורז) או עלים ירוקים, המשכה חלבון (סלמון וטונה כמו שהם או במרינדה, או טופו) וירקות וסופה טאצ'ים ממזריים דוגמת בצל מטוגן וקריספי, שומשום שחור או בוטנים קלויים.
כל מרכיב כאן קריטי, מן הסתם, אבל הכי חשובה, לטעמי, היא קולקציית הרטבים שאמורה לחבר את הכול, ולהפוך קערה שכל אחד יכול להכין בבית (לכאורה), למשהו עם תחושה מקצועית ומושקעת יותר. כאן, למשל, יש סרירצ'ה ווסאבי, מיונז בזיליקום, בלסמי מייפל, מנגו צ'ילי, וגם טחינה-ג'ינג'ר-מייפל או פונזו אסייתי ועדין יותר.
בקיצור, האפשרויות והנוסחאות יוצרות טבלת אקסל די מופרעת בראש, אז התחבטנו, התלבטנו, ולבסוף הזמנו כהרגלנו אחד מכל דבר.
נתחיל בבסיס, ונתקדם לאט-לאט לכיוונים הפרועים יותר של ההזמנה: קערת הסלמון (46 שקלים) חיבקה אורז לבן, הרבה מאוד ירקות שסוננו על פילטר קראנץ' וסקופ יחיד אך נדיב של אבוקדו נימוח. מהלך בסיסי אך מתוחכם מאפשר לך לבחור אם תרצה את הרוטב כבר מעורבב פנימה, או מחכה למינון עצמי מבחוץ, אז הייתי חייב להתחכם כמובן - פונזו בפנים, מנגו-צ'ילי בחוץ.
זאת הייתה, בפשטות, ארוחת צהריים שמלטפת לך את האגו - בריאה יחסית, קרירה יחסית ומאפשרת לך להמשיך את היום בלי להתלונן על היעדר תאי שינה בבית וואלה. המרכיבים היו טריים, המזלג משך ביס מכאן וביס משם, מללפון ונבטים, סלמון ותירס, אבוקדו ואצות. לא שחיתות, התנשאות.
אלו היו הרשמים גם לגבי קערות אחרות שהסתובבו במשרד. גירסת הטונה האדומה (46 שקלים), עם בערך אותן ירקות ורטבים שמשכו טיפה לחריף, הייתה מצוינת אף היא, טריה מאוד בתחושותיה ומאזנת את עצמה מצוין על חבל שנמתח גבוה מעל "סלט של צהריים".
הטועם הצמחוני שהתבסס על טופו (39 שקלים) ועל מעט מאוד תוספים אחרים הופתע לטובה מהתוצאה, וכך גם שותף שהחליט להשתגע לחלוטין ולוותר כליל על חלבון, לשדך אורז וירקות לרוטב, ולקוות לטוב.
הקערות שהשניים האחרונים קיבלו לא עושות לי את זה באופן אישי, אבל כאן הן מוקסמו גם בכמויות וגם בטעמים, והצליחו לעשות הרבה מעבר לזה - להשתיק קצת את הביקורת בילט-אין במקום, חלק אינטגרלי המהמקצוע. לראייה, אחד מהשניים אפילו אמר תודה בסוף.
13,919 קילומטרים מכאן, לקחו "Ahi Assassins" בהונלולו לקצה את עקרון הפארם טו טייבל, ומיתגו אותו מחדש כ-Boat To Table. עמוד האינסטגרם שלהם מתנהג בהתאם, עם חלוקת פיפטי-פיטי של סצינות דייג מסעירות וצלחות פוקה מסעירות לא פחות. זה לא הסיפור כאן, אבל זה בסדר.
צ'אנג, הר געש טוטלי של מילים ורגשות, לא מתקרב למסעדות פוקה בניו יורק ונמנע מהן גם כשהוא מבקר בחוף המערבי של ארצות הברית, אזור קולינרי עשיר, מגוון ותחרותי להחריד. הימור סולידי יחסית גורס כי ההיצע התל אביבי של המנה הזאת לא היה משכנע אותו לשבור הצהרות. הדיווחים על פיתוח תחליף ראוי לבשר הטונה הפופולרי להחריד יוציאו ממנו, ככל הנראה, תגובות סוערות לא פחות.
אבל אולי הכול עניין של תיאום ציפיות. אם אתם רוצים הוואי, סעו להוואי. אם בא לכם לאנץ' מצוין שלא יפיל אתכם על המקלדת, או ארוחת ערב זריזה עם אופי קצת יותר מצפוני וגוף שהופך פתאום לצ'ירלידר שלכם, לכו על פוקישופ עכשיו, וסעו להוואי אחר כך. זה לא סותר.
אה, ותגידו שדיוויד שלח אתכם, זה לא יכול להזיק.