שמחה וששון בכיכר רבין בתל אביב: הטעות הכי משמחת שעשינו בשנה האחרונה

"עם גישה כזאת, עדיף להמר עליהם. מי יודע, אולי בקרוב הכיכר כבר לא תהיה כל כך ריקה"

אל תיסחפו אחר ההצהרות, היומרה והביטחון העצמי שצועק את עצמו לדעת בין המילים - הדבר הכי כיפי בעבודה הזאת (ויש בה כל כך הרבה כיף, מכל כך הרבה סוגים, שלא ברור כמה טוב הלב שלי יוכל להכיל עוד) הוא לטעות.

לכל הטורים של "אוכלים הולכים"
לעמוד האינסטגרם הטעים של וואלה! אוכל

אני לא מתכוון כמובן לנפילה מקצועית מרהיבה, כזו שדורשת ממך חשבון נפש ומזריקה פנימה, בדיוק לאן שצריך, עוד קצת צניעות. לא, אני מדבר על הערכה שגויה, הימור ווינר קולינרי שהפיל לך את הטופס דווקא במקום שהכי לא ציפית לו (בינינו, לא כל הטפסים הם כאלה?), או סתם, במילים פשוטות מעט יותר, שגיאה.

כי בעבודה הזאת, אתה נדרש להצהרות בטוחות בעצמן כמה פעמים ביום. רובן עובדות, לשמחתך המקצועית ולצערך החברתי-קולגיאלי. חלקן עדיין דורשות בירור, עם תוצאות ושורות תחתונות מהתחום האפור. מיעוטן מביך אותך, וזאת המבוכה הכי שמחה שיש.

קחו לדוגמה את "שמחה וששון" בכיכר רבין.

דוכן אוכל הרחוב שהתמקם בכיכר רבין בתל אביב לפני שנה בדיוק, בין הגל הראשון לסערה שבאה בעקבותיו, כיוון גבוה ותיכנן עוד יותר למעלה. לגימור, הוא הביא איתו גם מגאפון, כדי שכולם יבינו שהווליום הזה עולה עד הגג.

רעות סהר הייתה שם ממש עם הפתיחה, אני ביקרתי כמה ימים אחריה ושנינו חזרנו יחסית אופטימיים. היא מטבעה, ואני עם כוכביות והערות ואותיות קטנות שתמציתן אחת - הכול פה ממש סבבה, לרבות היחס והכוונות והדבר הקטן הזה שנקרא "אוכל", אבל בחוץ יש מגיפה די קטסטרופלית, ומסביב נופלים עסקים הרבה יותר ותיקים ויציבם מכם, אז נחזיק אצבעות, נקווה לטוב, ובעיקר נתפלל שלא תגמרו כמו אינספור המקומות שהיו כאן לפניכם.

וכשאמרתי אז "כאן", התכוונתי מילולית, כי אולי לא מדובר בפינה מקוללת, אבל זאת כאן נ"צ עם מספיק היסטוריה ושדים.

ובכן, שנה אחרי, מינוס שבוע כי השעון הפנימי שלי ממהר, אפשר לדווח בשמחה של ממש ש-

1. הכול פה עדיין ממש סבבה
2. היחס, הכוונות והאוכל עדיין מעולים
3. אין יותר שדים
4. ואין גם מגאפון

תפריט הפתיחה פה - לרבות "הבן של קני" (קבב עגל), "רסקי את אליאס" (בשר מפורק), ו"המנה של פפי" (קבב עוף) - עדיין קורה, על הפיתות המצוינות שלו והשמות הפחות-מצוינים שלהן, אם כי אפשר להתנחם - הלקוחות ומנהלי המשמרת כאחד - בזה שהוסיפו הסברים קצרים מתחת לכל מנה.

כי פפי, אמרתי אז ואומר גם היום, הוא בטח איש ראוי, אבל הז'רגון הזה מתבסס על איזושהי בדיחה פרטית שמאבדת מהעוקץ כשצריך להסביר אותה כל פעם מחדש.

חוץ מהפיתות, יוסדה גם טבלת אקסל שכהרגלה של כל טבלת אקסל באה לפשט ומסבכת הכול. היא מציעה, אם הבנתי נכון, גירסאות דומות של הפיתה בצלחת (עם סלט טאבולה, ירקות צלויים על הגריל וחצי פיתה, כעשרה שקלים יותר) וכסלט (עם חסה, בצל סגול, פלחי כרובית, עגבניות שרי, צנון, בצל צלוי, אורז מלא וחצי פיתה, בכמה שקלים יותר מהפיתה וכמה שקלים פחות מהצלחת).

כל זה קרה, קורה וימשיך לקרות כאן. החדשות הן חגיגות יום הולדת שהולידו הרחבה של התפריט, תוך שאיפות לשפר מיתוג ומיצוב מדוכן סטריט-פוד של פיתות וצ'יפס, למקום של ממש, עם מנות ראשונות שחורגות בשמחה וביומרה מהרחוב, ועם עוד קצת אלכוהול, מתוחכם בעירבוביו אך עדיין נגיש.

קחו את הסביצ'ה (בורי, פטרוזליה, כוסברה, נענע, בצל סגול ופרי העונה, 42 שקלים) למשל. מערום רענן שמתפקד כחיסון-קיץ, משלב מצוין בין הדג המעט מוכפש ובין העשבים הטריים, מוסיף מהצד צזיקי נדרש ומרים עוד קצת עם ענבים סגולים חצויים, בביס שמפוצץ בפה מתיקות וחמצמצות..

מה עוד? חציל על הגריל (38 שקלים), שעורר פיהוק בלתי רצוני, אך הצליח לבסוף לעורר את השולחן, תרתי משמע, בעזרת אחד משיחוקי הידיים המוצלחים שנתקלנו בהם לאחרונה - רוטב עגבניות מתובל בקפה. כשביררתי, שמחו לספר כאן על התהליך. כשסיימתי, הבנתי עד כמה ההגדרות הישנות של כולנו - דוכן, מסעדה וכו' - אינן רלבנטיות עוד, והצלוחית הקטנה של הרוטב הזה כותבת לבדה מחדש את המילון הקולינרי העירוני.

כמו החציל, גם בטטה בתנור (שמנת ורוטב עגבניות, טחינה-עמבה, 35 שקלים) ריגשה פחות בהזמנה והרבה יותר כשהמזלג התחיל לעבוד, ותהליך דומה עברנו עם העראייס (36 שקלים), מנה שאני לא יכול לאכול יותר אפילו בארוחת שישי משפחתית, ובכל זאת מצאה דרך לרוקן מולי את הצלחת.

החום מסביב העיק, אז הלכנו על סלט כעיקרית, והלבשנו עליו קציצות ערוק. אלו רק ירקות קרים ולביבות צמחוניות, שיקרנו לעצמנו בחציפות, זאת לא פיתה עם בשר הרי. הקערה שהגיעה אף היא נראתה קונטיינבילית, אבל באמצע הדרך הרמנו ידיים, לצער כל המעורבים.

זה היה, במהותו הבסיסית ביותר, תרגיל עוקץ סלטי, מנה שמתחזה לנשנוש ובפועל מרפדת אותך היטב, ובתבונה רבה יותר מכל בשר. המון קראנץ' טוב של ירקות, לרבות כרובית נאה, לא פחות מזה עלים ועשבים, קצת התנגדות-מרקמית בדמות בצל צלוי, ועוד אורז מלא. כל זה, עם הקציצות והפיתה שמצטרפת בצד, ויש לכם לאנץ' שלא רוצה Walk of Shame בדרך חזרה למשרד.

יוסי אלעד וג'ון אליאס מרכיבים ב"שמחה וששון" את אחד הצמדים המעניינים ביותר בתל אביב. הראשון יכול לכתוב תוך כדי עמידה את אנציקפלודיית האוכל הישראלי המודרני (ברצינות, רק תבקשו מכם לספר לכם משהו). השני, נדמה, עובד כבר על כרך ההמשך.

הם מחוברים מצוין בקשר משפחתי, אבל נדמה שגם בלעדיו הייתה מוקמת פה יחידה מורחבת ושמחה מאוד שבסיסה אוכל וענף הייצוא העיקרי שלה הוא שמחת חיים.

וכך, שנה אחרי הפתיחה והביקור הראשון, סימני השאלה וסימני הקריאה, אפשר לתת סוף סוף שורה תחתונה משמחת - טעיתי, וזה כל כך כיף.