אין לי מושג כמה מיטל קנפו מרוויחה - זה לא ענייני בכל כך הרבה רמות, והשיח הזה מלכתחילה אינו רלבנטי ליחסינו - אבל אם מישהו בבאר שבע רוצה להקשיב לי, הוא מצמיד לה מעכשיו פמליה, ומגלם בתקציב העירוני את כל תוספת כוח האדם המוצדקת הזו.
לעמוד האינסטגרם הטעים של וואלה! אוכל
וזה פירוט ה-Entourage הנחוץ, למי שאחראי על תקנים ומכרזים בבירת הנגב (מנוסח בלשון זכר, אך מתאים מן הסתם לכל אחת):
1. סוחב שקיות, מארזים, סלסלות וארגזים
2. נער מים
3. מזגן נייד, או לפחות מישהו עם מאוורר
4. טועם מנומס
5. פנקסן
כי שעתיים וחצי איתה בסמטאות הרחבות של שוק באר שבע, עם כל הסוחרים הנדיבים ואלה ש"רק רוצים לשאול משהו", עם המשימות והתכניות ומזג האוויר הנודע לשמצה, לימדו אותי הרבה מאוד דברים חדשים, ובעיקר את זה - העבודה של מיטל קנפו, מנהלת השוק, דורשת שישה אנשים לפחות, וזה רק עד ארוחת הצהריים.
כל הזמן בתנועה. שוק באר שבע:
אנחנו נפגשים באחד הימים הכי חמים של השנה, כששנינו יודעים שזאת הגדרה מאוד פלואידית - מחר יהיה כאן יותר חם, ומחרתיים שלא נדע. היא מוציאה בקבוקי מים קרים מאיפשהו ומתחילה ללכת. זה, אני מבין מהר מאוד, יהיה הפורמט. בשוק הזה צריך להיות כל הזמן בתנועה, ולא רק בגלל הקלוריות שמביטות בך בשיפוטיות מלמעלה (ומהצדדים).
ניסים אל ג'רגאוי הוא התחנה הראשונה שלנו, ולרוב גם נקודת המוצא של סיורי האוכל הרבים המתקיימים במתחם. 36 שנים בשוק, עם תואר רשמי בחינוך ותואר לא רשמי אך לא פחות חשוב ביחסי אנוש.
הוא מדבר על פוליטיקה ואנשים ועיר ועוד קצת אנשים, והשיחה מסתלסלת בקורלציה מושלמת לריח הקפה שבאוויר. או לתמרינדי הקר, אמרנו כבר שזה יום מאודה. לבד מאלה, יש כאן שמן זית שנמזג ממכל כסוף לבקבוקים טו-גו, ומסדרונות ארוכים ועמוסים. אם זאת הפתיחה, אני חושב, כדאי שאחזיק חזק.
משם אנחנו עוברים לחנות התבלינים של אסתר ואנאנד, אוצר שכמותו ראיתי רק בפינות הנעלמות של ילדותי ברמלה. העיצוב צנוע, ההיצע עשיר - כופתאות וקמחים מיוחדים, תבשילים מוכנים לאכילה שדורשים רק חימום קצר ומדפי מוחמצים עמוסים, מתוקים (לכו על הגולאב ג'אמון שמגיע כאן במעין קופסת שימורים) ומלוחים. הבסיס הודו, אבל בני הזוג כבר מזמן לא רק שם - תבלינים שאפשר למצוא רק פה, למשל, וגם נודלס קוריאניים ונישה מקסיקנית שהיא כבר לא נישה.
משתה. הלב הרחב של אידה:
ממשיכים הלאה, בהליכה נמרצת שעוצרת רק כל כמה מטרים לסשן ברכות ומה נשמע ואיך אתה. קנפו צריכה אולי פמליה, אבל היא לא צריכה שום עזרה עם השמות, ושם תזכורת באשר למצב האישי ולסטטוס האנושי.
טלפון קצרצר לאידה. "אנחנו באים". זאת כנראה ההתראה הכי יעילה בהיסטוריה, כי כשאנחנו נכנסים ל"לב הרחב", השולחן כבר מתפקע.
ביקשנו רק לטעום. אידה צחקה. הסלטים טריים, ומהמטבח יוצאת שיירת קערות שכל אחת מהן היא ארוחה-מעט-גדולה-מדי. ביחד, מדובר במשתה. קציצות בקר וקציצות דגים, חריימה ומפרום. הכף נשלחת מאליה לקובה, המזלג רוצה ספגטי טוניסאי אדום. זאת דילמה שנפתרת בקלות בעזרת אכילת-יתר שאכלה אכילת-יתר.
"אתה מבין איך אני מרגישה כל יום מחדש?", שואלת קנפו, "שאני יכולה לקבל במרחק הליכה מהמשרד את האוכל של אידה?". אני לא מבין, השבתי, צפון אבן-גבירול הוא משולש ברמודה של האוכל התל-אביבי, אם ברמודה הייתה צחיחה ויקרה.
אידה בישלה בבית והציבה בפני ששי בעלה עובדה מוגמרת - מקום משלי או שאני מתחילה לעבוד מבית של חברה. היא קוראת לזה "הגיעה הדפקה". בואו נסכם שזה היה אולטימטום קל מאוד לתפעול. ששי פה אגב, מסתובב וממלא הוראות, משלים חוסרים מהדוכנים הסמוכים ובגדול נראה כאילו זה הדבר הכי טוב שקרה לו. עוד כף מהקוסקוס, וגם אתם הייתם מרגישים כמוהו.
זהו, אני חושב, התמלאנו. מפה זה רק שלום-שלום. זה היה חמוד מצדי.
בית הפול של דליה והבן שלומי מאכיל אנשים רעבים מאז 1952, ותבליני ציון הם דור שלישי לקסמי מטבח, עם אריסה בעבודת יד, למשל, שלוש מילים שרק ההלחם המילולי שלהן מספיק בשביל לשחק עם הלשון ובלוטות הרוק.
מה עוד? מה לא? מאפיות עדתיות שמוציאות פרנה חמה, עם זעתר ובלי, וגם לחם קווקזי שנחטף במהירות, ופיצוחי באסם, עם חלבה שנעשית ביד, והיא רכה ונגיסה ומתוקה-מרירה ורחוקה שנות אור מחלבות שהתבקשו להיות מלכודות תיירים.
יש גם חנויות דגים נהדרות, לקחת הביתה או להשתולל מחוצה להן עם סביצ'ה טרי שבטריים, עם קציצות דגים שאמא הכינה, פיש אנד צ'יפס ודליקטסים, יש את יפה שמייבאת דברים טובים ישירות מאתיופיה וגם את המובן מאליו (אם מושלם הוא מובן מאליו בשבילכם) בדמות ירקות חורקי-שיניים מרוב טריות, ופירות שצוחקים עליך כשאתה נזכר באיכות ובמחירים של גוש דן.
עולם ומלואו, ואנחנו עדיין הולכים בו. בשלב הזה של הסיור קנפו יכולה לקחת אותי לאן שהיא רוצה.
התכניות העירוניות לשוק באר שבע גדולות מאוד, ומוצדקות מאוד. לא פחות מ-65 מיליון שקלים הולכים לשטוף את המתחם בשנים הקרובות, ולהפוך אותו בדיוק למה שהוא עכשיו - אחד ממרכזי האוכל והמסחר הראויים בישראל - רק עם קצת יותר פאסון.
התהליך יהיה יסודי והדרגתי, ויכלול שיפוץ מסיבי של כל חלק (רביע) באופן שימנע סגירות ויסייע לסוחרים להתפרנס במקביל. הדיווחים על תהליך דומה משוק הכרמל התל-אביבי, למשל, הפוכים לגמרי, ומגבירים עוד יותר את תחושת הקהילתיות הנעימה מפה.
התוצאה צפויה להתכתב עם ההיסטוריה העשירה של האזור, לרבות תגליות ארכיאולוגיות שיישזרו בין הדוכנים, חניה נוחה יותר ועוד המון צל. מה שלא יהיה כאן, אני מבין במהירות, זה טלטול קיצוני והפיכת שוק לצעצוע תיירותי פלסטיקי. מחנה יהודה, כבודו במקומו מונח, מהנהן בוודאי בהזדהות.
מטמון של טעמים. שוק באר שבע:
עד שכל העסק הזה יסתיים, השוק פועל ורוחש ואוכל מעט מתחת לרדאר של כולנו, בטח ביחס למתחמים דומים בערים אחרות.
15 אלף בני אדם עוברים פה ביום שישי, ואתם יכולים כעת להצטרף אליהם ביומיום, או ליהנות מסיור אוכל *חינמי*, שיוצא לפועל מדי יום שישי בהובלת רשות הטבע והגנים, עיריית באר שבע וחברת יעדים (פרטים נוספים כאן).
הסיור כולל את רוב הפנינות המתוארות למעלה, ולא מעט ביסים אחרים - כל פעם קצת אחרת, כמו שכל שוק ישראלי ראוי אמור לעשות. רק בבקשה בואו רעבים. פחות מזה, ואידה תכעס. יותר מזה, וקנפו כבר תדאג לכם.