בסרטון: "שמחה וששון" בכיכר רבין, תל אביב
כיכר העיר ריקה. המרצפות החדות והמכוערות שלה חרצו כבר את סימניהן על אינספור ברכי קטנטנים ומבוגרים. האנדרטה שבמרכזה מוזנחת. האנדרטה שבשוליה, זו שמתחת למדרגות המקוללות ההן, מרעידה את האדמה אבל לא מרעידה כבר כלום מעבר לה. הבריכה המיתולוגית שלה - בריכת קפיצות גביע אירופה והאירוויזיון - מעלה עובש, והבריכה האקולוגית המהוללת שממול מדכדכת גם את השמחים שבדגים, ואת אחרוני הפנסיונרים שעוד מגיעים אליה. הצל נעדר ממנה לחלוטין. הליכה לאורכה, לרוחבה, לאלכסונה צריכה להעניק לכל צועד שובר הנחה לקרם הגנה, וסיכת לוחם, לוחם באיוולת התכנונית שמאפשרת את כל זה.
הסמל התל-אביבי שהוא כיכר רבין מותש בימים אלה מהחום, חבוט לעייפה מהקורונה, מחפש תשובה. סיור קצר על צלעות הכיכר מחדד עוד יותר את התחושה. על הבראסרי הנעול נאמר כבר הכול, אבל הוא הסלב שבמסעדות. מה יגידו בתי הקפה הקטנים שממול והאסייתית המושקעת שמנסה להתגבר? הפינה שלא מצליחה להשתקם כבר שנים והבר ששוב שינה קונספט והתניע מחדש? עצוב כאן, יבש כאן, מדכדך. דרושה הרמה, בעיטה הגונה למעלה, זריקת אדרנלין. או במילים אחרות - דוכן פיתות חדש, אופטימי, יומרני ושמח כמובן.
המשולש המחויך שעומד מאחורי "שמחה וששון" השתלט על החלל של "פיתוס", שירש אותו מ"האצ'י" היפנית, שבעצמה התגלגלה ושינתה כיוון מ"שמונה" האיטלקית, ועוד ועוד ועוד. כל כך הרבה מקומות, כל כך הרבה התחלות, כל כך הרבה חיוכים. "אתה מכיר את זה שאתה אוכל במקום שאתה אוהב פעם אחת יותר מדי? שאתה יודע שזהו, הוא הולך להיסגר בקרוב?", שאלה אותי סועדת נאמנה שביקרה בכל אחד מגלגוליו הקודמים של הלוקיישן. התשובה במלאכי ישראל מספר 8 היא כן, כן, כן וכן. מכיר.
ובכל זאת, דף חדש. "שמחה וששון" מנסים להכניס בדיוק את זה לרחוב. השם אומר הכול (גם אם הוא מעט מביך. ברצינות, נסו להמליץ למישהו על פיתה ב"שמחה וששון" בלי לאבד לפחות מחצית פאסון), היח"צ מבטיח "אוכל שמח" כמובן והתפריט מתהדר בשמות וכינויים של חבר'ה שסיימו יחד מסלול במסייעת ועדיין לא השתחררו לגמרי. יש כאן 6 פיתות שלא מאמינות בסימני פיסוק - "הבן של קני קציצות עגל" (42 שקלים), "רסקי את אליאס בשר מפורק" (45), שייטל צרוב (52), "המנה של פפי" (42), "מניס הדייג קבב דגים" (52) ו"בסטת ירקות" (38). לאלה אפשר להוסיף צ'יפס ובירה קטנה בתוספת של 10 שקלים, או לחילופין ללכת על מנה במגש.
מי זה פפי ומה היא בדיוק "המנה שלו", כמה מרתק הסיפור של "רסקי את אליאס" ולמה הבן של קני מסתובב בעולם ללא שם משלו? האנשים של "שמחה וששון" ישמחו להסביר לכל מי ששואל, ונדרשים לענות בכל מקרה על תהיות תפריט לגיטמיות ובסיסיות יותר דוגמת מה כוללת כל פיתה נגיד. כאן, כמו שהבנתם, מדברים המון עוד לפני הביס הראשון, אבל בניגוד ללא מעט מקומות אחרים בעיר, הדיבור מרגיש אמיתי יותר ונכון יותר.
הבשר המפורק נגמר ("הרגו אותנו איתו, אחי, רצחו, חיסלו לנו את המנה") אז לקחנו "פפי" אחד בלי להגיד באמת "פפי" (קציצות עוף עם מוצרלה בתוכן, טחינה ועמבה, ירקות מהאש ותועפות ירוקים) ופיתת קבב דגים אחת (בורי עם צזיקי, ירקות ואותם ירוקים), הוספנו בירה וצ'יפס ותפסנו זווית שאיפשרה לשמוע הכול בלי להידרש להשתתף בשום דבר. לקוח שמדבר צרפתית ורוצה משהו כשר? נדאג לו. שכנה מהבניין מלמעלה שמתלוננת על בקבוקים ממוחזרים לא בפח הנכון? נצא אליה ונרצה אותה. עורך דין שרוצה לתזמן שלוש פיתות על הדקה? נפתח סטופר. עשר דקות מאוחר יותר היינו חכמים יותר, רעבים יותר ובעד "שמחה וששון" הרבה יותר.
הפיתות (סטנדרטיות באיכותן ובגודלן, וזה נכתב כנקודה לשיפור כמובן, למרות שהעיר הזאת איבדה מזמן כל רסן ומוסר במחירון הפיתות שלה) נחתכות מבעוד מועד. קציצות העוף (אל תבנו על המוצרלה, היא כמעט ולא הורגשה, וחבל) ירדו מהגריל והוכנסו פנימה יחד עם סלט שעורבב שניות לפני בניית המנה, הטחינה והעמבה עשו את מה שהן יודעות לעשות והירוקים פגשו את הביסים בשתי נקודות לפחות לאורך הפיתה. זאת הייתה תמונת פנורמה מקצועית שרק איש דגול כמו פפי יכול לצלם. הפיתה השנייה הייתה דומה וטעימה באותה מידה - קציצות דגים (בורי) עסיסיות, מחובקות עם צזיקי נוכח ועוקצני, ושוב אותם ירקות גריל וירוקים טריים ומלאי טעם.
וכעת, 146 מילים שרק בזכותן שווה להגיע לכאן: תל אביב נמצאת בשנים האחרונות במה שלא ניתן לכנות אלא כ"משבר הצ'יפס החמור בתולדותיה", המקדונלדיזציה של התודעה, אם תרצו. טוגני תפוחי האדמה הדקים והאחידים, פעם התמכרות לגיטימית, הפכו כבר מזמן לחסרי טעם, משעממים, תפלים אפילו. מקומות בודדים עדיין מתעקשים להגיש צ'יפס אמיתי. אתם יודעים, הניג'וס הזה שדורש תפוח אדמה-סכין-שמן. אתם גם יודעים איפה אפשר למצוא אותם. "שמחה וששון" ראו את כל זה, ניסו לטענתם לא מעט ספקים, התייאשו, והבינו לבסוף שהסיבה שכל העיר התחילה להגיש צ'יפס מתובל כברירת מחדל (מישהו אמר אבקת אצות מיובשות?) היא הניסיון הנואש להסתיר את חומר הגלם הרע מלכתחילה. הפתרון - תיראו מופתעים - הוא שקים של תפוחי אדמה שנסחבים כל בוקר במעלה המדרגות הלולייניות למטבח (או סתם מועמסים על המעלית הקטנה, אם אתם לא צריכים דרמה), וטיפול אישי, אוהב, יסודי. התוצאה היא צ'יפס נהדר, טרי, מתפצח ומרגש. כן, מרגש. עד לשם הידרדרנו.
הניסיון הלגיטימי של אנשי "שמחה וששון" להעיר קצת את הרחוב - יש להם מגאפון, יש להם פלייליסט ויש להם חיוך - נתקל לעת עתה בחומה גבוהה של תשישות וחשדנות. יותר מדי דוכנים עם תפריט פיתות שמתחיל ב-38 שקלים ונגמר ב"אייל שני הוא גאון שיווקי" העבירו מכבש צרכני על הקהל הישראלי, והקורונה העבירה ריסוס טיפתי יסודי על כל היתר.
ובכל זאת, משהו פה מייחל לשינוי, וסקרנות הפיתה החדשה המקננת בכל אחד מאיתנו חזקה יותר מכל נגיף. "איך שלקוח שם אצבע על הדוכן, אתה כבר בתנועה של מזיגה על הברז של הבירה", תודרך אחד העובדים כשהייתי שם. עם גישה כזאת, עדיף להמר עליהם. מי יודע, אולי בקרוב הכיכר כבר לא תהיה כל כך ריקה.
שמחה וששון, מלכי ישראל 8 תל אביב