שווארמה אבו אדם: לראות בעיניים את בורות האש בתוך האדמה

לפעמים הכול זה עניין של תיאום ציפיות, תיאום פרופורציות ותיאום קלוריות כמובן: אם זה היה תלוי בי - ובי בלבד, לא בי ובגוף המתחיל-להיות-בוגדני-שלי, למשל - הייתי מגיע לשווארמה אבו אדם בקלנסווה פעם בשבוע לפחות, אוכל שם פיתה אחת לפחות וחוזר חלילה.

לכל הטורים של "אוכלים הולכים"
לעמוד האינסטגרם הטעים של וואלה! אוכל

אם זה היה תלוי בעבד מרעי, האב המייסד של השיפוד הגאוני הזה, פעם בשבוע זה קצת מעט מדי. עדיף, לדעתו, פעם ביום, אולי אפילו פעמיים.

אם זה תלוי בגולש החמוד, שבניגוד לחבריו המגיבים בטוקבקים השקיע וכתב לי מייל אחרי הפעם האחרונה שביקרתי במקום, ושיתף שהוא היה, ושאכן טעים, אבל שהגזמתי בלכתוב פעמיים תוך כמה חודשים על מקום "ערבי", אז אפשר גם פחות.

אז נשקלל הכול - כי כדאי להתחשב בעבד, וצריך להתחשב בי, וממש נחוץ להתחשב בגוף, אבל בהחלט לא קריטי להתחשב בגולשים נוטפי גזענות - ונסכם שעברו כבר ארבעה חודשים מאז הפעם האחרונה, וקפצתי לראות מה חדש. ספוילר: אש. הרבה-הרבה-הרבה אש. וכן, לפני שאתם שואלים - אש מתוך האדמה.

רוב היזמים שהיו מרימים עסק כזה היו מבלים לפחות 20% מהשנה הראשונה שלהם (ושלו) במנוחה מפונקת ומוצדקת על זרי הדפנה. מרעי, כפי שכבר בטח הבנתם, אינו רוב היזמים. למעשה, קשה לי לזכור שבוע רצוף שבו לא שלח לי איזשהו עדכון, פיתוח, מתכון חדש או איזה רעיון.

"כבר יש לך רעיון של מיליון דולר", אמרתי לו פעם אחת, "מה אתה צריך יותר?". הוא ענה שיש עוד מה לשפר. ביטלתי את זה בספקנות. טעיתי כמובן. כיף כל כך לטעות בעבודה הזאת.

את הרעיון למובינג הוא מתחזק כבר כמה חודשים טובים, מפעיל את סניף-האם ומזיע במקביל על הממלכה החדשה, בשולי הכביש הראשי בקלנסווה. המתווך והמעצב אמרו לו שהיא לא תתאים למה שהוא רוצה. גם הם טעו, אם כי הם בטח פחות נהנים מהטעויות המקצועיות שלהם.

וכך, לפני שבועות ספורים, נחנך המבצר. אני אומר "מבצר", כי אני לא מכיר עוד הרבה מסעדות או דוכני אוכל שמקבלים אותך בכניסה עם שלושה בורות אימתניים של אש מטורפת, קונסטרוקציית גלגלות, עגלות וחבלי ברזל, וגדר ספארי חזקה כזאת, שמאפשרת לראות ולצלם תוך שמירה על חיי המשתאים.

ויש על מה להשתאות. כל מי שחקר את מרעי "איפה הבור?" בסניף הקודם ולא היה מרוצה מהתשובה (הבור, אגב, היה מתחת לבית שלו, מרחק נסיעה קצרה מהסניף, אבל מרחק אכזבה ארוכה ממי שחשב שהוא בא לקרקס) החל לפתח קונספירציות. חלק אמרו בפשטות שהוא משקר, סיפר איזה סיפור על "שווארמה מתחת לאדמה" ולמעשה מגיש שיפוד רגיל לגמרי.

הייתי אומר שמי שטורח כל כך על תיאוריות כאלה צריך היה בסך הכול לקחת ביס מהפיתה, אבל כולנו יודעים שבדברים האלה שום דבר לא עוזר. אנשים רצו לראות בעיניים, לצלם לסטורי, לסמן V על האטרקציה ולהמשיך לפיתוי הבא.

עכשיו הם יכולים לעשות את כל זה. נראה אותם ממשיכים גם אחרי אותו ביס.

"איזה מטומטם הייתי, קיללתי את עצמי", סיפר מרעי על הטעות הקטנה-גדולה שלו כשבאתי לבקר. הוא לקח ללב את זה שאנשים לא מאמינים לו. לעזאזל, הוא לקח ללב אפילו את הטוקבקים. אני מנסה להסביר לו שאפילו הטוקבקיסטים לא לוקחים את עצמם ברצינות, אבל זה מיותר. במקום זה אנחנו יושבים לאכול משהו.

"אבו אדם" מוסיף להתבסס על הקלף המנצח שלו, אס בדמות שיפוד שווארמה אימתני שמגיח מעומק האדמה, עטוף בשכבות-שכבות של נייר כסף, אחרי שעות ארוכות של עישון. מה שהיה פעם סוכריית בשר של סופי שבוע בלבד, יהפוך פה לעניין יומיומי, אבל יומיומיות זה הדבר הכי רחוק מהביס הזה - עדיין שונה, עדיין מיוחד, עדיין מושלם. פיתה של ספיישל-אוקייז'ן במחירים של יומיום (קחו את זה ממני, יהיה קשה לכם מאוד לצאת מפה עם חשבון תל-אביבי).

מלבדה, יש לא מעט מנות חדשות, כולן מבוססות אש ותמרות עשן. עופות שלמים שנצלים בבור הלוהט (ראיתי פה מדחום שמטפס למעלות ארבע-ספרתיות), פריקי מעושנת שמקבלת את מיציהם, ירקות שמתרככים עד כדי קרמיות, בשר טלה וכבש שסוף סוף מטופלים באופן שמצדיק אותם. זה לא רק מדפונה, זאת לא רק מעשנה, זאת תרבות.

מרעי מספר על לקוחות שסיימו מנת שווארמה, הביטו בבור הנפתח וביקשו על המקום תוספת עוף. הוא מספר על סועדים אחרים שמחכים דקות ארוכות מול החלונות הגדולים שצופים למרפסת הלהבות הזאת, רק כדי לתפוס את הפריים המושלם.

בשגרה, הייתי פוטר חלק מהסיפורים האלה כהגזמות שיווקיות, אבל אני לא שם. אולי בגלל שלמדתי להכיר אותו קצת, אולי כי טעמתי פה מספיק דברים בשביל לדעת ששווה לחכות להם יותר מכמה דקות, ואולי כי המראה באמת מהפנט - ברזל מורם, להבות משתוללות, ואוכל שיוצא ממעמקים.

שיפוד שווארמה נוסף מגיח מהקרקע ועולה לקבל דקה של "צבע" מהגז. העיניים של הלקוח שנכנס עכשיו נדלקות. "תן לי", הוא מבקש. מרעי מפציר בו לחכות כמה שניות כדי שהתהליך יסתיים. "עזוב", הוא אומר לו, "לא באתי בשביל צבע, באתי בגלל הטעם".

אני מהנהן מהצד. יש אנשים שצריכים אש, ויש את אלה שכבר טעמו.