אני לא יודע אם אתם טיפוסים של חצי כוס מלאה או ריקה, ואם בחרתם להיות צרכני חדשות אובססיביים או נמנעי כותרות אסקפסטיים. אם אתם כמוני, אז ברוכים הבאים לאמצע, עם נטייה בינונית בעוצמתה לצד שמעדיף לראות את קייט וויינסלט על פני הטלנובלה דלת התקציב שמוגדרת כאן משום מה כחדשות.
לכל הטורים של "אוכלים הולכים"
לעמוד האינסטגרם הטעים של וואלה! אוכל
קחו את פוקט כדוגמה, האי התאילנדי שהפך בשבועות האחרונים לאור שבקצה מנהרת הקורונה הישראלית. דיווחי סוף השבוע משם נעו בין אקסטזה מעוררת תמיהה (בכלי התקשורת המקומיים) ובין פאניקה מעוררת צרימה (ב-CNN למשל), וזה עוד בעולם תוכן מדעי, מבוסס מספרים ודאטה.
אני תמיד נוטה להאמין למי שמחזיק בפחות אינטרסים, ומלכתחילה המהלך התאילנדי האחרון, שהפך את האי מקערת מרק לצלחת פטרי, היה כמעט חסר סיכוי. אולי בגלל זה קראו לו "ארגז החול", ובתור מי שמסיים ממש השבוע שבע שנים רצופות של גני ילדים, אתם יכולים לקחת את זה ממני - שום דבר בריא לא יוצא מארגז חול.
אז תאילנד לא. לפחות לא כרגע. ואולי זה לטובה, כי יש תאילנדית-משלוחים חדשה בתל אביב, שהיא הכי קרוב לחופשת איים שראינו בשנתיים האחרונות, מינוס התיירים והדלתא.
כוח חלוץ ליד בלוטות הטעם. שיפודי פרגית:
קו תאי היא המצטרפת החדשה מאוד, והמתבקשת מאוד, למיזם המטבחים ההיפר-אקטיבי שהוא "קיוב קיטשן". מה שהתחיל עם דרופים של מאיר אדוני, ישראל אהרוני וארז קומרובסקי חצב את עצמו מפופ-אפ לשירות קבע, והתבסס תוך כדי סגרים לאופציה יציבה ומקצוענית, מוצלחת ברובה המוחץ, וטעימה כמעט תמיד.
כעת הגיע תורו של תומאס זוהר, שעשה הרברט סמואל ו"משחקי השף" וקפה פופולר, ואחראי כעת לקחת אותנו לסיבוב מורכב מאוד במזרח, כזה שמותיר אחריו דמעות של חריפות ומנטרל דמעות של געגוע.
המשימה קשה, והמתחרים על הנישה הזאת גם רבים וגם חזקים, אבל זוהר - אפשר לספיילר כבר עכשיו, לא? - פתח הכי חזק שאפשר, חזק כל כך שלא בטוח שהוא צריך עוד להגביר.
הקונספט, כי אין צ'ופסטיקס בלי סיפור בעיר הזאת הרי, מתבסס על ארוחה משפחתית מסורתית במדינת האיים, או במילים אחרות - פתיחת שולחן ואכילה משותפת ללא התחשבות בגודל, בטמפרטורה ובמי הזמין מה. בניגוד להצהרות השרינג המאוסות בעיר, אפשר לראות את זה עובד, בטח אם אתם בבית או עם חברים.
אז מה יש כאן? תפריט ההרצה מציע, נכון לעכשיו, שלושה סלטים (סלט מנגו בוסר עם קלמרי, סלט עוף וסלט פפאיה כמובן), כמה מנות גריל, ובהן "חצי תרנגולת", שיפודי פרגית, כנפיים, כדורי פרגית, להיטי ווק מנדטוריים כמו פאד תאי, פאד סי יו, שרימפס בקשיו ופאד קאפאו, וגם שלוש גירסאות קארי (מסאמן-טלה, ברווז וקארי צהוב עם שפונדרה) שנשמעו מצוין על הנייר ופחות בלחות-יולי.
בהתאמה, לקחנו את סלט העוף, שתי מנות פרגית (שיפודים וכדורים) ופאד סי יו בקר, הדלקנו מזגן, כיבינו את התת-מודע ודימיינו שאנחנו בפוד-קורט בנגקוקאי. 35 דקות אחר כך, האוכל והמזגן הגיעו ליעדם, והחלטנו ששתיים משלוש זה סביר כאחוזי הצלחה.
התחלנו ב"לאאב גאי טוד", חמישה כדורי פרגית קצוצה שהיו קרובים במרקמם ל, ובכן, קציצות, והגיעו במתכונת נאמס. כלומר, עם עלי חסה פריכים וגדולים שאמורים לחבק אותם, יחד עם אטריות אורז, עלים ירוקים פריכים ורוטב לטבילה. הרכבנו, גילגלנו והחזקנו את היצירה הזאת בידיים משל הייתה מטעפת החסה האחרונה בתבל, והיא פיצתה אותנו בתמורה בביס מצוין, קצת פריך וקצת נימוח, קצת ירק וקצת עוף, והרבה טעם של שם.
מנת האטריות, עם נתחי בקר בגודל ביס-מזלג, עשתה גם היא את שלה, עם וריאציה הרבה פחות מתוקה מהמקובל בז'אנר הפאד סי יו, ולכן גם יותר מוצלחת. היו שם גם ביצה וברוקולי ועוד קצת ירוקים, וביחד מדובר במנת נודלס מצוינת.
שיפודי הפרגית בישרו על עליית שתי מדרגות איכות בארוחה, שהתחילה מלכתחילה גבוה למדי. אני לא תופס מעצמי טיפוס שטחי, אבל לפחות שליש מהמנה הזאת מוגשת קודם לעיניים, ומארגנת כוח חלוץ שמתיישב ליד בלוטות הטעם ומשדר להן - "זה הולך להיות משהו אחר".
הקופסה השטוחה והמאורכת, תחשבו פוקאצ'ת משלוחים למשל, מכילה מצע ג'ונגלי ירוק, שני שיפודי ענק מרהיבים שעדיין כולאים בתוכם את נתחי הפרגית על הגלייז האדום שנמשח עליהם, וערימת בזיליקום שבוודאי פוגעת תוך כדי כתיבת השורות האלה באספקת הפסטו באיטליה. והטעם? חי, מעיר, מסעיר, בועט. אבל לא בועט אלים, אלא בועט מרקו וראטי כזה - מדויק ואלגנטי וסקסי.
ואז, כמעט אופוריים, הגענו למנה הכי טובה. מה שמוגדר בתפריט כ"יאם פריק פאו", ומתורגם לעברית ביבשושיות כ"סלט עוף עם מחית צ'ילי" הוא אמנם מדויק מילולית אבל חוטא קצת לאמת בכל מובן אחר. מדובר, באין דרך אחרת לתאר את זה, בסלט שאתה לוקח ממנו ביס אחד, מניח את המזלג, והולך לבכות בחדר אחר, תוך שאתה משחזר את *הפעם ההיא* בתאילנד.
יש בו חזה עוף מפורק לרצועות, את אותה מחית צ'ילי עוטפת והדרית, חלב קוקוס, כפיר ליים וקריספי בצל, ובעיקר יש בו נשמה. סלט, אתם אומרים, בסך הכול סלט. אבל הסלט הזה - וקחו טיפ קטן ממני קיוב קיטשן יקרים, כי מסתתרת כאן עמלה רווחית - צריך להגיע עם קוד QR למונית הפנויה הראשונה שתוביל אותך לנתב"ג, בואכה ארגז החול.
הדיווחים המוקדמים מקיוב קיטשן וקו טאי דיברו על אוכל תאילנדי "אמיתי", סוף-סוף סטייל. התייחסתי אליהם בספקנות בילט-אין לא משום שפיקפקתי במדווחים, אלא כי שמענו הצהרות דומות אינספור פעמים בעבר. איכשהו, זה תמיד נגמר במשהו שגם אם היה טוב, עדיין היה ליד.
זוהר לא מתיימר לעשות כאן תאילנד בקופסאות קרטון, ולא שר על הסימטאות הטעימות של בנגקוק. במקום זה, הוא הוריד ראש מתחת לרדאר, ויצא מהצד השני עם מה שבקלות יכול להתחרות על תואר התאילנדית הטובה בארץ. אמרתי את זה, באמת-באמת אמרתי את זה.
וקיוב קיטשן? בקצב הנוכחי, הייתי שולח כמה עובדים שלהם לייעץ בכל מיני פרויקטים בארץ ובחו"ל, כולל המתווה הישראלי המי-יודע-כמה להתגבר על המגיפה, ואחיו התאילנדי מפוקט. שאר החברה יכולה - וצריכה - להמשיך הלאה. אנשים כאן מתים כבר שנים לאוכל סיני טעים, למשל.