הביטוי הוויזואלי המובהק ביותר של "אוכלים הולכים" - נגיד, אם לא הייתי מתעצל, וכן הייתי טורח ופותח מפה, נועץ בה מיקומים ומקומות, ומטמיע בתוכה את כל הביסים - יכול לחשוף מאוד בקלות ומאוד במהירות את המפה האמיתית של אוכל הרחוב התל-אביבי (כן, אני צריך לצאת יותר מהעיר. כן, אני מנסה באמת. כן, זה לא מספיק).
לכל הטורים של "אוכלים הולכים"
היו רואים בה, באותה מפה מדומיינת, צירי אוכל מרכזיים, כהים ועבים ושחוקים מרוב שימוש, ועליהם נקודות ציון שעולות אחת על רעותה, מרכיבות יחד מרכזים בוהקים וטעימים של אפשרויות. שוק הכרמל, כמובן, וגם דיזנגוף, רמת החייל ושרונה ואבן גבירול (אבל לא בניין וואלה, אגב. מדובר במובלעת קולינרית שכמו תוכננה לנטרל הפסקות צהריים ראויות, לייאש עורכי אוכל וליחפן סנדלרים).
היו רואים גם, במפה הטעימה הזאת, לא מעט מקומות שהיו ואינם עוד, פופ-אפים שקיימו את הבטחתם ונעלמו בפופ, דוכנים שבאו והלכו, אנשים שזזו מפה לשם - ואינם.
הצלבת שתי הקטגוריות הללו - מיקום מרכזי ומקום חדש - היא הלחם והחמאה של תקשורת האוכל, וגם החטא הקדמון והיציב שלה, ושלי. מקום ותיק וטוב יקבל פחות חשיפה מעשרות המקומות שיתחלפו סביבו לאורך השנים. זה עצוב, זה צריך להיות בדיוק ההיפך, אבל זאת האמת.
ובדיוק בגלל זה, "פליישמן דלי".
כן, מרגש. פליישמן דלי
המעדנייה המצוינת שברחוב הרצל (בתל אביב, אני יודע) סוגרת כבר עשור של כריכי בשר דלי-סטייל באחד המקטעים הקולינריים התחרותיים ביותר בעיר. המשפט הזה לבדו צריך היה להספיק לכל מי שיודע משהו על ביקוש והיצע, כלכלה והפסקת צהריים, אבל בואו נמשיך, כי יוהן זמור יודע יותר על הקשר המרובע הזה.
זמור, בנקאי פריזאי שעלה ארצה לפני כארבע שנים, נכנס לפליישמן לא מעט אחר כך, ולא יצא משם עד היום. בין לבין, הוא פתח שלוחה נוספת בבני ברק, רכש מהבעלים הפורש את חלקו וחרש את הדלי'ס המפורסמות ביותר בניו יורק.
כך, מהכריכים האלגנטיים-סולידיים של בירת צרפת ועד המגדלים הפחמימתיים של הסקנד אווניו דלי, מהאותיות הקטנות של שוק ההון האירופי ועד המחווות הגדולות של דרום תל אביב, נוצר פליישמן חדש. כלומר, אותו פליישמן, אבל קצת אחרת.
התפריט לא השתנה כמעט בכלל, אם כי כל סנדוויץ' מכיל עכשיו קצת יותר תובנות-יוהן. זה יכול להיות בשר שעובר קצת על הפלאנצ'ה אחרי האידוי ולפני הפרנה, צ'יפס שמקבל מספיק חום בשביל למחוק את טינדר מהטלפון, או סתם עוד לימון צהוב שקליפתו מגורדת בתשומת לב מעל הסלמון המעושן. בנפרד, כל פעולה כזאת יכולה להיתפס כסתמית. ביחד, יש לכם סנדוויץ'.
לקחנו אנטריקוט (איולי שום, צ'ימיצ'ורי, פסטו, בצל סגול, עגבניה וחסה, 35 לכריך או סלט קטן, 45 לגדול, עשרה שקלים יותר לקומבו עם תוספת ושתייה), "הדסון" (כתף בקר, מיונז, חרדל דיז'ון, סלסה פיקנטית, בצל סגול, כרוב כבוש וחסה), "ברוקלין" (קורנביף, איולי שום, צ'ימיצ'ורי, פלפל חריף, בצל סגול וחסה), טונה מעושנת (מיונז, חזרת לבנה, בצל ירוק, בצל סגול, עגבניה, צנונית, גרידת לימון) וגם כריך סלמון מעושן, עם אותם מרכיבים, וביצה קשה גם כן). לכאורה, חמישה סנדוויצ'ים. בפועל, שקית שדרשה מנוף בגודל בינוני, או שלושה שליחים של וולט.
נתחיל בקורנביף, המרגריטה שעל בסיסה נבחנת כל מעדניית בשרים. כאן מדובר בנתחים דקים אך לא דקיקים, שממתינים להזמנה במעין אינקובטור משמר חיים. הם עוברים משם, כאמור, לריקוד פלאנצ'ה זריז שמזרים קצת מיצים טובים לכל העסק, ומטפסים בסוף התהליך לתוך הפרנה. התוצאה היא בשר בכמות אידיאלית (האופציה להוסיף עוד קיימת כמובן בסיסטם) לביס מכובד ומכבד, אך עדיין מלוכלך ומלכלך.
אותה פרנה לבנה (או בגירסת הדגנים שלה), הילדה המחוננת שנולדה לפיתה העבה ולג'בטה הדקה, מחזיקה מצוין גם את כתף הבקר. חיתוך מיטבי של בשר (מעושן מעט יותר) שוב הורגש, וכך גם תיבול שיודע עם מי הוא בא לעבוד. יש מקומות שיעמיסו כדי לטשטש, כאן זה לא המקומות האלה.
הלאה. שתי גירסאות הדגה של פליישמן לוקחות אזימוט שונה מעט, כמתבקש. כריך הטונה המעושנת הועמס בצ'אנקים עבים יותר של דג, ובמעטפת ירקות-רוטב שסחפה הימה. זה לא פריקסה ולא סלט טונה, אלא משהו קצת יותר עמוק. וטעים. כל כך טעים.
כריך הסלמון המעושן עמד ברף, אם כי יוהן מודה בכנות (ובעצב) שבצרפת אפשר למצוא "סחורה יותר טובה, ויותר זולה". כמות נדיבה מאוד של דג כתמתם, עם בצל וירקות, פרוסות בינוניות של ביצה קשה ואותו לימון מגורד מלמעלה - והנה היטשטשו להן לכמה דקות כל השוואות יוקר המחייה בין תל אביב לפריז. הכריך הזה, אגב, אינו מופיע בתפריט, ומוגדר כ"סודי", מהלך שניתן לניטרול אם תגידו בקופה שראיתם "The Bureau", ושהקוד הוא "נדיה אל מנצור". לחילופין, אתם פשוט יכולים לומר שאתם רוצים סנדוויץ' סלמון.
האחרון, כריך אנטריקוט שמנמן, הגיע בוורסיה העסיסית של בשר קצוץ ובצל מטוגן מהפלאנצ'ה, צעדים ספורים לפני שכל העסק הופך למסיבת סלופי ג'ו. כך, הבשר הורגש, הבצל המתיק והפרנה ספגה - שילוש קדוש, ככל שאני יודע לזהות קדושה.
יוהן יודע לספר היטב, עם עיניים שמחות וכוריאוגרפיית-ידיים יעילה, מה הוא חשב על הפעם הראשונה שהוא שם עיניים (ופה) מול סנדוויץ' ישראלי. "כל כך הרבה דברים, אחד על השני, אחד ליד השני, והכול ביחד. איך זה אמור לעבוד?", הוא משחזר את הבעתה, "אבל איכשהו, זה באמת עבד - כל דבר במקום שלו, בזמן שלו, עם התפקיד שלו. והכול ביחד".
ארבע שנים בארץ, והוא עדיין קצת נבוך (ללא הצדקה) מהעברית שלו, וקצת נרגש כשהוא ממשיל את אותו סנדוויץ' ישראלי למדינה כולה. "כולם מושכים ביחד, קצת מפה וקצת לפה, קצת רבים וקצת משלימים, אבל בסוף, כשחשוב, זה מסתדר". נסו אתם למצוא עכשיו כריך יותר מרגש.
"פליישמן דלי", הרצל 12, תל אביב, 03-5323335