איך הכי נכון לנו לאכול עכשיו, איפה אנחנו *באמת* רוצים לשבת, מה רמת השירות המדויקת שמתחשק לעיניים לספוג, כמה בא לנו להוציא ואיפה עובר הקו הכי טעים - קולינרית ופסיכולוגית כאחד - בין "יש קורונה והכול השתנה" ובין "הייתה קורונה ואנחנו רוצים שהכול יחזור"?
לכל הטורים של "אוכלים הולכים"
השאלות האלה, ורבות כמותן, אינן רק האתגר הגדול של מסעדני ישראל (והעולם, מן הסתם). הן גם לא אישיות, אם כי הן הכי אישיות שיש. השאלות האלה, בלי הגזמות והפרזות מופרכות, הן העתיד. תחשבו על הפעם האחרונה שבה יצאתם לאכול בחוץ, על הפעם הבאה שתזמינו משהו פנימה, ועל כל הפעמים שהתחשק לכם בין לבין, קצת מזה וקצת מזה, אולי זה ואולי זה, הכול מזה והכול מזה. כי וריאנט או לא וריאנט, עלינו לפני שנתיים ומשהו על הגל, ועדיין לא ירדנו ממנו.
ובדיוק בגלל זה, "מוג'ו סאן".
חיתוך פנורמי. ה"בוריטו" של "מוג'ו סאן"
שנים ארוכות של פעילות הובילו את מרובע הבעלים של "מוג'ו" הנתנייתית להשיק את מה שמוגדר כבר מהיום הראשון כסניף ראשון של רשת בוטיק אסייתית.
האוכל - אסייתי כשר - יודע לדבר מערבית ומזרחית כאחד. הלוקיישן - מתחם פיאנו בשכונת עיר ימים בעיר - שכונתי וקהילתי למרות מגדלי הענק המתרוממים לשחקים מכל עבר. והקונספט? מערב שירות עצמי ומחוות פרונטליות של אנשי צוות אמיתיים, טאבלטים ניידים ולוקרים לאיסוף, עמדות "קיוסק" דיגיטליות והודעות לנייד, גראב-אנד-גו וישיבה במקום, שופינג של בגדים ולייף סטייל של כלי בית. אה, וגם מרפסת לאונג' וספות, דמויות ממותגות ו-וידאו ארט כשמחשיך.
זה קצת הרבה לספוג עם הכניסה הראשונה למקום, במיוחד כשנזכרים בהרבה מיזמים אחרים שניסו להכניס את כל הבאזז וורדס האלה תחת קורת גג אחת רק כדי לראות את היסודות קורסים. כאן, עם זאת, נראה שסוף סוף הצליחו.
בסיס התפריט של מוג'ו סאן הולך מלכתחילה בתלם החרוש של מיטב להיטי האסייתיות-ישראליות לאורך השנים, אבל מקפיד להוסיף - בשוליים, אך גם בלבו - קאברים מושקעים משלו.
זה אומר, למעשה, שיש כאן אגף סושי-ראפ ("בוריטו לטינו-אסייתי", כהגדרת המקום, 48-56 שקלים, 72 יחד עם באבל טי כיפי) מושקע עם שש גירסאות שונות, חלקת סושי (42-56 שקלים לרול שמינייתי, קצת יותר מזה לספיישלים) בינונית בגודלה אך מקורית יחסית בגישתה, וגם באנים (עשרים ומשהו שקלים לזוג) קטנים ומדויקים.
מה עוד? סלטים טריים ופתיחים שעושים חשק (אגרול וגיוזה כמובן, אך גם "ספייסי פופקורן", קערת פוקה ו"פלאפל פורטובלו"), משולש מרקים לרבות תירס חריף וכן מנות אורז ונודלס קלאסיות ופחות קלאסיות, בקטע טוב.
וכך, נוסה סושי ראפ "קריביאן" (סביצ'ה סלמון, מלפפון, צ'ילי, שקדים, חסה, כרוב, בזיליקום, איולי עגבניות-כוסברה, 56 שקלים) מצוין. דף האורז גולגל במיומנות (ולא התפרק כלל, לא עניין של מה בכך במנה הזאת) וכלל שקדים פריכים - משהו שאפשר היה לפטור כגימיק אם לא היה מספק את הקראנץ' הנכון ברגע הנכון. המילוי - בכמות מצוינת ונדיבה - נתן קצת פרו-מקסיקו וקצת ארצות הברית וקצת המזרח הרחוק, ורוטב האבוקדו הירקרק סגר ביס מושלם.
שני רולים - "סלמון חריף" (טרטר סלמון, מלפפון, מיונז יפני, סלמון צרוב, צ'יפס סלק, רוטב סרירצ'ה, 58 שקלים) מאוזן ומקפיץ ו"ריינבו" (טונה אדומה, אבוקדו, עירית, איולי חלפיניו, שבבי טמפורה, עטוף בסלמון, 62 שקלים) עמוק-טעם - הוכיחו יד טובה במטבח האחורי, וצמד "פפר באן" (תבשיל בשר מפורק, איולי פלפלת, חסה, מלפפון חמוץ, כוסברה, אבקת בוטנים, 27 שקלים) הפתיע מאגף שכבר לא חשבתי שיספק הפתעות נוספות בימי חיינו, עם בשר טוב, ומלווים שיודעים ללוות אותו.
הלאה. שתי מנות נודלס בדמות "תאי קא פאו" (בקר קצוץ, אורז, בזיליקום, פלפל, בצל, נענע, ביצת עין ורוטב צ'ילי, 59 שקלים) ו"פפר נודלס" (אטריות ביצים, רוטב פלפלת, חזה אווז, בצל אדום, שעועית ירוקה, ברוקולי, פטריות שימאג'י, 59 שקלים) המשיכו את הקו. כלומר, משהו שכבר ראינו ואכלנו, שהופך מהר מאוד למשהו שראינו, אכלנו, ועכשיו הוא קצת יותר טעים.
הראשונה הציגה תבשיל בקר מתובל באופן שמזכיר רק במעט את המזרח הרחוק, עם רוטב שלא משתולל בחריפותו, וביצת עין שכהרגלה, משפרת כל דבר שבו היא נוגעת. המנה השנייה, לכאורה רק אטריות ואווז ברוטב מעושן, הפתיעה עם מנעד עמוק יותר, וגררה שאלת יסוד אחת - למה בעצם לא שמים רוטב פלפלת על כל דבר?
היה גם סלט, והוא לא סתם נשמר לסוף. מדובר ב"באן באן צ'יקן" (חסה, מלפפונים, עוף, כוסברה, בוטנים, רוטב בוטנים-שומשום, 55 שקלים) ענקי, שמרכיביו קוצצו לגודל מזלג, והיו טריים ורעננים, פריכים וצעירים. אותו מזלג אסף עוף קצוץ, חתיכה או שתיים של חסה, רצועות דקיקות ופתלתלות של מלפפונים ומעט כוסברה, חפר לתוך הרוטב ויצא מעומק הקערה עם משהו שאולי מוגדר כ"סלט", אבל הוא הרבה יותר "מסיבה".
האנשים של "מוג'ו" רצו "מוג'ו סאן" כבר הרבה מאוד זמן. הם חשבו לונדון וברלין, "Sushirrito" בסאן פרנסיסקו ובוריטו בקליפורניה, וידעו שבסוף - ובאיטיות של מגיפה - הכול יתכנס לאחד מקצוותיה של הרחבה השוקקת בשכונה.
המשפט האחרון - שהתחיל בלונדון ונגמר בנתניה, ולא התכוון אף פעם לכלול את תל אביב - הוא רק דוגמה אחת למשפטים שבעבר לא חשבתי שאצליח להקליד, ובהווה אני מקליד יותר ויותר. ומה בעתיד? בעתיד אתם תגיעו לפה במיוחד, דסטיניישן-סטייל, ולא תבינו למה אנשים עשו את זה אחרת.
"מוג'ו סאן", מתחם פיאנו עיר ימים, נתניה, 09-7415555