אוכלים הולכים

מידל איסט: הפיתה מושלמת, אבל אתם צריכים לבוא בגלל משהו אחר

אחד ממתחמי האוכל הכי שוקקים בתל אביב קיבל דוכן חדש שסוף סוף נענה לתפילות שלנו

22/05/2022
הלאנץ' התחיל. "מידל איסט"(צילום: מערכת וואלה!, יניב גרנות)

הרחבה הגדולה בין "בנייני ההייטק" של רחוב יגאל אלון בתל אביב מקבלת אותי כמו שהיא יודעת. זאת שעת צהריים מוקדמת מאוד, כמעט בוקר אם אתם על לו"ז קצת יותר פלואידי, ואני מחנה את האופנוע רחוק מאוד בשוליה, אבל גלי הרעש אינם מותירים שום מקום לספק - הלאנץ' התחיל.

לכל הטורים של "אוכלים הולכים"

במונחי אוכל של אנשים עובדים, ולמעשה במונחי אוכל של אנשים נורמליים בכלל, העסק הזה מתרומם מוקדם מדי. דקות ספורות אחרי 12:00 בצהריים, ותורים גדולים כבר מתפתחים מחוץ למסעדות ולדוכנים. ברור לכל שזאת אקס-טריטוריה, מתחם שבו החוקים מתנהגים קצת אחרת, ולכן אני מתייחס לתורים האלה פחות כאל מגנט "מה הולך פה זה כנראה מצוין אם כל כך הרבה אנשים מחכים", ויותר כאל מיראז' של קהל שבוי עם לא כל כך הרבה אופציות כפי שניתן היה לחשוב שמגיע לו.

ובכל זאת, ריח של אוכל, ורעש של אנשים שמחים בהפסקת צהריים, ומגשים, ושמש, אז עוד שלוש דקות חולפות, וגם אני נהיה רעב, מחליף במהירות את פאסון המתבונן מהצד בדחף להשתלב בתור, איזשהו תור.

וכמה טוב שהתור הזה היה "מידל איסט".

מול המפלצת

זה מה שקורה כשחולמים על עוף מושלם

לכתבה המלאה

מקצוענות אוכל. "מידל איסט"

הקונספט פשוט, התפריט מחודד עד כדי פייפר-קאט והמנגנון מתוקתק

המצטרפת החדשה לפוד-קורט הרוחש הזה - בהובלת אנשי ה"צ'יקן סטיישן" הצמוד - היא לא יותר מדוכן אוכל בינוני בגודלו, וממזרי מאוד ביכולותיו. הקונספט פשוט, התפריט מחודד עד כדי פייפר-קאט והמנגנון מתוקתק.

זה אומר פלאפל וסביח. וזהו. בלי שניצלים ובלי שקשוקה, בלי חביתת ירק והמצאות אחרות, מנפחות היצע אך מקטינות ביקוש. במילים אחרות, התפילה הקבועה למקום ממוקד שאינו פוזל לצדדים, נענתה. במילים אחרות-אחרות, גם פלאפל וסביח דורשים מקצוענות-אוכל.

בין שיקגו לפלורנטין

אחד הכריכים הכי טובים והכי מלוכלכים בתל אביב

לכתבה המלאה
מנטרלי התנגדויות, ממרקי מצפון. הסלטים של "מידל איסט"(צילום: דוד מויאל)
ההתנהלות הזאת - שבליבה תור שמנטרל את המתבלטים והמהססים ומניח בידיים שלך ארוחת צהריים תוך דקות ספורות - מתבררת כטעימה במיוחד ביציאה

שתי המנות הכה-ישראליות האלה מגיעות בשלוש וריאציות - בתוך פיתה (25 שקלים לפלאפל, 28 שקלים לסביח), בתוך לאפה (29 ו-32, בהתאמה) או כקערת סלט (33 ו-36).

מנה נפרדת של "צ'יפס טמפורה", לבד מאלה שיוגשו לכם בנדיבות כחלק מהמנה, תעלה לכם 18 שקלים נוספים. עוד נגיע לזה, אבל כאמור, זהו.

ההתנהלות הזאת - שבליבה תור שמנטרל את המתבלטים והמהססים ומניח בידיים שלך ארוחת צהריים תוך דקות ספורות - מתבררת כטעימה במיוחד ביציאה, כשהתורים האחרים במתחם מתפתלים סביב עצמם בעצבים. כאן מתקתקים, אבל לא מזלזלים. ממהרים, אבל לא פזיזים. אז בואו נאכל.

יש מאין

מתחם האוכל החדש (והשווה) של תל אביב

לכתבה המלאה
פריכים ורכים כאחד. החצילים של "מידל איסט"(צילום: מערכת וואלה!, יניב גרנות)
הומאז'. הצ'יפס של "מידל איסט"(צילום: מערכת וואלה!, יניב גרנות)
המוסכמה אומרת שאין סביח רע, כל עוד הכול טרי וחם, ואנשי המלקחיים שמאחורי הפיתה לא מזלזלים. המוסכמה הזאת היא כמובן מופרכת

פיתת הסביח נבחרה ראשונה כדי לבחון בייסיק של סטריט-פוד ישראלי. המוסכמה אומרת שאין סביח רע, כל עוד הכול טרי וחם, ואנשי המלקחיים שמאחורי הפיתה לא מזלזלים. המוסכמה הזאת היא כמובן מופרכת, וידעה לא מעט אכזבות עבר.

כאן הדיון הזה מיותר. הפיתה כיפית מאוד, גמישה מספיק בשביל שיעור הפילאטיס שהיא עומדת להיכנס אליו, ואוורירית מספיק בשביל לתת טעם ולא לתפקד רק ככלי קיבול. חוץ מאלה, העובי שלה מאפשר העמסה שבמכון התקנים היו שמחים לבחון - טחינה סמיכה, סלט קצוץ, ביצה חומה אחרי בישול ממושך (ולא, כמו שהתרגלנו, ביצה שנצבעה באוונטה) ונתחי חציל במרקם מדויק, נגיסים ורכים כאחד, פריכים מהשמן אך בלתי שמנוניים בעליל.

עוד קצת טחינה, יתד של בצל ירוק, מעט עמבה, ואני מוכן, שלא לומר זועק. הפיתה נבנתה היטב, הביס נבנה היטב, העיניים נעצמו. לכאורה, רק סביח, אין צורך להתרגש. בפועל, סביח מושלם, ומרגש.

ניו יורק, מיאמי, מרוקו וישראל

בית מקדש לעופות הולך לנפץ את הפינה הכי מקוללת של ת"א

לכתבה המלאה
בעיניים עצומות. הפיתה של "מידל איסט"(צילום: דוד מויאל)
קונסטרוקציה יציבה. הפיתות של "מידל איסט"(צילום: דוד מויאל)
במהרה נערמת גבעה קטנה וכיפית שמפתה אותך לחשוב שהפכת להיות איש של סלט בצהריים

הפלאפל נבחר להיות שגריר סקציית הסלטים במקום. קערת טייק-אווי מתכלה וגדולה היא כלי הקיבול, ואליו אתה בוחר (או נותן למקצוענים לבחור) מה להכניס. הוויטרינה מצוחצחת ומלאת חשקים, הירקות סקסיים והעלים גאים, כך שבמהרה נערמת גבעה קטנה וכיפית שמפתה אותך לחשוב שהפכת להיות איש של סלט בצהריים.

תוך כדי מחשבות, הגבעה הזאת הופכת להר בינוני בגודלו, עמוס רכיבים. החצילים נוחתים גם כאן, ואיתם כמות יפה מאוד של כדורי פלאפל רותחים. טחינה מלמעלה, עוד קצת ירוקים, ואתה כבר יודע שתצטרך פה מזלג, סכין וכף, אבל גם ערימה של מפיות, והרי מן הידועות היא שהאוכל הכי טעים הוא אוכל של מפיות.

התוצאה עמדה בהבטחות - סלט טרי, מאוזן מאוד, בלתי מתיימר אבל סופר-טעים.

בשר, פיתה, ככה פשוט

כל ת"א חיכתה לשווארמה הזאת. לפחות בדבר אחד היא לא איכזבה

לכתבה המלאה
טרי, נגיס, לוהט. הפלאפל של "מידל איסט"(צילום: מערכת וואלה!, יניב גרנות)
מוכנות לפילאטיס. הפיתות של "מידל איסט"(צילום: מערכת וואלה!, יניב גרנות)
הצ'יפס גדול מאוד, ממכר עוד יותר, והוא בעיקר הדבר הזה שעושה וואוו

הצ'יפס לא הוזכר עד כאן באופן מכוון, ודורש פסקה-שתיים משלו, אם לא ספר (או יותר נכון - מדריך).

הבחירה כאן הייתה לוותר על הצ'יפס התעשייתי המוכר, אבל לא ללכת לבחירה הטבעית של יתדות תפוחי אדמה שגרתיות, וכן ללכת את האקסטרה-מייל.

מה שמתקבל במקום הוא מעין כריות רכות, גירסה מגוררת ומטוגנת ומטומפרת של תפוחי אדמה. זה גדול מאוד (שניים-שלושה כאלה והתיאבון שלכם קצת מתבלבל), זה ממכר עוד יותר, וזה בעיקר הדבר הזה שעושה וואוו.

במבט מהצד, חשבתי שמדובר בהומאז' מכובד לפרוסות הצ'יפס המיתולוגי של פלאפליות שוק בצלאל. במבט מבפנים, זה פשוט הצ'יפס הכי טעים שאכלתי בעיר כבר שנים.

סעו במיוחד, אין כזה בת"א

תשובת האוכל המושלמת לעולם שניצח את הקורונה

לכתבה המלאה

השעה 12:30 בסך הכול, הפיק אפילו עוד לא הגיע, ומסביב התורים רק מתעצמים, מתמתחים מבפנים החוצה, ויוצרים בעל כורחם דבוקות-רעב אנושיות הולכות ומתגברות. בתוך כל זה, קשה לשבור שורות, ומלכתחילה הדינמיקה מאפשרת לך כעובד-משרדים מיומן לקחת מחר מה שחשבת עליו היום, ולהיפך.

ובכל זאת, קשה לדמיין מישהו עומד אדיש מול הארוחה הזאת. פיתה מתפקעת ביד, וקערת סלט מוכנה להתנפלות. פלאפל וסביח, לא יותר ובטח לא פחות. זה אולי לא מזרח תיכון חדש, אבל זה חתיכת "מידל איסט".

"מידל איסט", יגאל אלון 94, תל אביב, 054-6204995

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully