לא ברור למה זה עדיין לא קרה, לא ברור למה בדיוק הוא מחכה, ובעיקר לא ברור מי אני חושב שאני בבואי להשיא עצות לשחר חסון, אבל לפעמים האקזיט כותב את עצמו, ודורש לנצל את הפלטפורמה. והוא הולך ככה - הופעה + הפסקת המבורגר + המשך ההופעה.
לכל הטורים של "אוכלים הולכים"
כי ספרתי, ובין "פריז טקסס" למדרגות הכניסה של תיאטרון היהלום ברמת גן נכנסים בדיוק עשרה צעדים. ושאלתי, אז הם סיפרו שבדרך כלל הם מחכים בכיף לקהל היוצא מאולם ההופעות ומספקים לו אלטרנטיבה מוצלחת מעט (הרבה) יותר מיזמי הבייגלה הירושלמי והרומני שאינם מירושלים ולא מרומניה. ואז זכיתי לכוכבית חשובה - "חוץ משחר חסון. הוא משוגע. אצלו זה יכול להימשך שלוש, שלוש וחצי שעות, ויש לנו גבול. אנחנו לא נשארים עד אמצע הלילה".
ואז חשבתי קצת, ומצאתי את הדיל המושלם, שמצריך קצת גמישות מקצועית משני הצדדים המעורבים - פשרה קטנה והדדית בדמות הורדת הילוך נקודתית מצד הסטנדאפיסט הפופולרי והעלאת הילוך נקודתית מצד הבורגריה הפופולרית גם כן - ולא הרבה יותר מזה לחץ מצד הקהל.
הופעה + המבורגר + המשך ההופעה. שחר תענה לי.
מבחן ההישרדות. "פריז טקסס"
כמעט ארבע שנים לאחר שהוקם בקול תרועה גדולה ורעבה, מספק "הקונטיינרס" שבמתחם הבורסה ברמת גן תצוגת תכלית יעילה מאוד, ומחוספסת מאוד, לכל יזם אוכל באשר הוא.
עיר המכולות הבטיחה הרבה וקיימה לא מעט, אבל משהו בכל זאת מרגיש מעט זנוח כאן. הגב העירוני עדיין מנסה לתמוך, אירועים מתרחשים והפנינגים מתקיימים, אבל קהל הצהריים השבוי, השועט ממשרדי הסביבה, אינו מתחלף בקהל ערב. אתם יודעים, זה שכבר לא שבוי ולא במשרד, ושהרבה יותר קשה לשנע אותו.
התמונה האחרונה בעמוד האינסטגרם של המתחם עלתה לפני 130 שבועות, ועמוד האינטרנט המרכז שלו מבטיח אירוע קולינרי מסקרן, שהתרחש לפני שנתיים. זה גרוע בכל קנה מידה שיווקי, ומביך את הלקוחות והיזמים כאחד, אבל בעיקר את האחראים.
בהתאמה, שלוש מהמכולות הקיימות במתחם החליפו בעלים ומצבי רוח, עסקים וניסיונות ושאיפות, ועדיין מנסות לפענח מה בדיוק צריך לקרות כאן, ואיתן. הרביעית - "פריז טקסס" - היא היחידה ששרדה מיום הפתיחה, ולקרוא לה "עוגן" יהיה אנדרסטייטמנט של אנשים שמעולם לא עלו על אוניה. זה מבחן די שטחי ליישום בבואך לבדוק מסעדה, אבל כל הפרטים האלה מתגבשים לכדי שורה אחת תחתונה עוד לפני הביס - משהו כאן עובד.
התפריט של "פריז טקסס" נפתח בזמנו כבשורה בשרית מושקעת וכלל בתחילה אפילו סטייקים ומחשבות על לאנץ' עסקי של מפיות וצלחות לבנות. ארבע שנים אחרי, הסטייקים הוצאו והשפים התחלפו, אבל הבסיס נותר זהה ורמת ההשקעה לא סטתה יותר מדי לצדדים, ובטח לא למטה.
מדובר, קודם כל, בקולקציית המבורגרים שהחלה לאחרונה להתפרע מעט תוך ניסיון לנפץ את גבולות הקציצה המקומית, ולהעיר את סביבותיה. זה בא לידי ביטוי, למשל, בספיישלים דוגמת המבורגר עם תותי בר, בושה וקממבר, מייפל וחרדל, וגם במפלצת קבועה יותר כמו "סופר הוט אלבמה", עם גוואקמולה, הבנרו, בייקון טלה, רוטב צ'יפוטלה ובצל מקורמל.
לצדם, יש אגף כנפיים וחדר ייעודי לשחיתויות צ'יפס, פרייד צ'יקן וקומה שלמה לסנדביצ'ים פוערי לסת, כמו גם יכולת פשוט להרכיב לעצמך בית, על יסודותיו ותוספותיו. בקצרה, מדובר בכביש ישר, חד-נתיבי וחד סטרי, עם ה-מ-ו-ן מפרצי עצירה בדרך, שתחילתו רעב וסופו התפוצצות מחויכת.
וכך, נלקח "אולטימייט בורגר" (המבורגר 220 גרם, רוטב ג'ק דניאלס, קורנדביף, גבינת צ'דר כפולה, מיונז, טבעת בצל, חסה, בצל, עגבניה, מלפפון כבוש וחלפיניו, 72 שקלים), נחצה לשניים במסור יערות וסיפק תמונת חתך של כל מה שטוב בעולם - הרבה המבורגר, הרבה גבינה, עוד בשר ועוד רוטב, וטבעת בצל שלא הייתה סתם קישוט כי אם התובעת הכללית במשפט הפלילי הזה. התוצאה: הפסדתי, וניצחתי. יש פיצוי.
כריך "קריספי צ'יקן סנטה פה" (רוטב צ'יפוטלה, רוטב שום-בזיליקום, עלים ירוקים, עגבניה, בצל, מלפפון כבוש, חלפיניו, 49 שקלים) המשיך את המגמה תוך התבססות על נתח עוף מטופל היטב, שמנוני רק בגרדרובה שלו, אך לא מותיר משקעים. הוא הגיע במין לחמניית ג'בטה טריה, וסיפק התנגדויות פריכות ממוקדות לכניעה הרכה שלנו. הרוטב - כל הקולקציה הרחבה נעשית כאן, במקום, וזה ניכר בטעם ובמנעד ומאפשר יכולת גיוון תוך כדי בליסה - סגר ביס הוליסטי עם קצת ירקרקות שומית על הלשון, והלילה הואר.
כריך קורנדביף מעושן (חרדל, כרוב כבוש, בצל מוחמץ בלחמניית שאור, 49 שקלים) היה - תיראו מופתעים - מצוין, עם טעמים מעושנים גם מהבשר וגם מהרוטב המערב-תיכוני, ויכולת למתוח את הלוע בדיוק סנטימטר אחד יותר ממה שחשבתם שהלוע יכולה להימתח. ככה זה כשרוצים באמת.
לצדו, נסגר המשתה הזה עם מנת כנפיים (6 יחידות ב-29 שקלים, 12 ב-51, 22 ב-78) ברוטב שהחזיק טעמי אמריקנה וישראל כאחד, במין הסכם בילטרלי טעים במיוחד. הכנפיים עצמן היו טריות ועסיסיות, וליכלכו כמצופה, כפי שכנפיים אמורות ללכלך, ולהכתים, ולשמח.
צריך להיות רגוע מאוד, יציב מאוד ובטוח מאוד כדי להישאר ולעבוד במתחם שמתקשה מאוד לנסוק. צריך גם להיות, באין דרך עמוקה מדי לומר את זה, טוב מאוד. מצוין. הכי טוב, למעשה.
אנשי "פריז טקסס" לא יוצאים בהצהרות כאלה, אבל הם גם לא צריכים. הם אמנם נטועים בבורסה (למעשה, מבצע "יום ההמבורגר" האמיתי-בהחלט שלהם, שעדיין נמשך, מציע שרשרת יהלום בשווי 1,150 דולר) אבל מביטים לאופק רחב יותר.
בשעת הערב המוקדמת שבה ביקרתי שם, הייתי הלקוח היחידי שטיפס במדרגות הישנות בלי חולצה תכולה (של "וולט) או כתומה (של "תן ביס"), ומועדים אחרים אינם מבשרים על זרם עוברים ושבים חזק הרבה יותר.
אבל שנתיים של משלוחי קורונה, בתוך ארבע שנים של מקצוענות בשרית ובשרנית, בכל זאת עושות את שלהן. תל אביב אולי משופעת בתחרות בורגרית, אבל תנועת האופנועים מהמתחם לתוך החצר של חולדאי (וברחבי הממלכה של כרמל שאמה) אומרת משהו. ואם היא אומרת, אז גם אני אגיד - מהטובים שיש כאן, בקלות. עם או בלי שחר חסון.
"פריז טקסס", תובל 21 (מתחם המכולות), רמת גן