"You, Uh… Gonna Eat That?"
(כריסטופר מברר עם טוני מה התכניות לגבי הטובלרון החצי-אכול בחדר המלון שלו)
הבינג' האחרון, והמי-יודע-כמה, של הסופרנוס חידד לא מעט תובנות עבר, הצליח לחשוף עוד פרטים חבויים שאיכשהו לא צצו בצפיות הקודמות, וניסח אמת אחת פשוטה - קשה לצפות בסבכי המאפייה של ניו ג'רזי על בטן מלאה, וקשה לפחות באותה מידה לצפות בהם על בטן ריקה.
לכל הטורים של "אוכלים הולכים"
הקסרולים של כרמלה ושקיות הקטשופ מצילות החיים של פולי וכריס, הפרנץ' טוסט מלכלך האצבעות של מדו והשעועית של מריו בטאלי - כולם נרקחו לתוך העלילה ביד אומן, על אש קטנה, ואז מבעבעת, ואז בטמפרטורה של כוויות, אבל גם בבישול שאינו מותיר מקום לפרשנות מתחכמת. אוכל - רצוי עם כתמים של רוטב עגבניות על מפת משבצות אדומה - הוא החיים, ובלעדיו אלו לא יהיו חיים שראוי לחיותם.
גם בג'רזי, גם בתל אביב.
כדורים גדולים של אש. המיטבולס של זופה אמריקנו
"I Love You, Too, Johnny Cakes"
(ויטו מתאהב בג'ים, בוורמונט ובפנקייקס של ג'ים בוורמונט)
15 שנים של "זופה" בצפון רחוב אבן גבירול בתל אביב - 15 רק במונחים רשמיים של קלנדר, שהן 50-60 שנה לפחות במונחי עולם האוכל המקומי, שנות כלב קטן עליהם - השאירו את חותמם על כל מה ששווה להשאיר עליו חותם.
העוגן הוא עדיין המרקים, ו"זופה" היא אחד המקומות הבודדים בעיר שאפשר למצוא בו כאלה שהם לא פשרה תפריטית אלא קולקציה מגוונת ומעוררת תיאבון (כן, גם בלחות הזאת). אבל כשהטמפרטורות עולות, הראש לרוב לא חושב על מרק מבעבע, ונוטה להפליג בזכרונות, ובנוסטלגיה.
הזכרונות האלה הובילו את עופר אלמליח לילדותו בניו ג'רזי, על שולחנותיה הגדולים וצלחותיה הגדולות לא פחות, ושיחת מיקוד-עידוד עם שותפו קובי בנדלק הדליקה את האש סופית. התוצאה היא "זופה אמריקנו", פופ-אפ איטלקי-אמריקני-ישראלי מושחת כמו טוני, רעב כמו טוני וכזה שייגמר בסוף אוגוסט בדיוק כמו טוני - אבחה אחת שחורה, והרבה אנשים מבולבלים שירצו עוד.
"Add A Little Butter"
(רלפי מלמד את ג'קי ג'וניור שיעור פסטה, וחיים, חשוב)
התפריט אמיתי, בלתי מצומצם, מושקע וצובע אותך באדום עמוק כבר בזמן ההתלבטות. יש צלחת נקניקים איטלקיים, ארנצ'יני ומלנזנה, סלט קפרזה ופוקצ'ה לראשונות, ארבע עיקריות (נכון לעכשיו, הספיישלים כבר נרקמים) בדמות צ'יקן פרמזן, מיטבולס ברוטב עגבניות על פוקצ'ה, צ'יקן קצ'יאטורה ובייקד זיטי (איך אפשר שלא?), וגם שני קינוחים - טירמיסו וספוליאטלה. אה, וגם יין, אדום ולבן, 24-40-74 לכוס-קראף חצי ליטר-בקבוק, מחירי הסופרנוס 1999, ולא החולדאיס 2022.
את כל אלה אפשר להרכיב מודלורית, כמו שאתם רוצים, או ללכת על "פמילי סטייל", דיל ערב כיפי ששולח לשולחן טעימות מכל הראשונות ומנה עיקרית אחת לאמצע, ב-99 שקלים לאדם. אנחנו, בהיותינו, אכלנו כמעט הכול ופשוט קראנו לזה דיל.
"The Secret To My Eggs? Sour Cream"
(הרגע שכמעט גרם לנו לחבב את ראלף, אבל רק כמעט)
ראשית, הראשונות. מלבן גדול של פוקאצ'ה (22 שקלים) הונח על קרש חיתוך לצד פנכות שמן זית-בלסמי, שום קונפי וזיתים שמנמנים, וסיפק התחלה פחמימתית ממכרת, מתקתקה וחמה. בציעה ועוד בציעה, והגיע הזמן להמשיך (אבל גם לחזור, ברור שלחזור). סלט קפרזה (42 שקלים) צבעוני, פשוט שבפשוטים וטרי שבטריים, הצטרף. מזלג אחד, שלושה צבעים, שלושה מרקמים, וחוסל.
הארנצ'יני (26 שקלים ל-2 יחידות) הונחו על רוטב עגבניות סמיך, גדולים, נטולי שומניות מהטיגון, ועדיין לוהטים. האצבעות פירקו, והתוך היה פחות גבינתי-נמתח ממה שהתרגלנו, אבל מתובל במיטביות, וטעים מספיק כדי שלא נחשוב שוב על גבינה - עד העיקריות.
"No Fuckin' Ziti?"
(איי. ג'יי מגיב להברזה של סבתא ליביה מיום ההולדת שלו, עם הפרופורציות הנכונות)
הלאה. ערימה מבולגנת של בייקד זיטי (54 שקלים לגירסה צמחונית, 68 לבשרית) הצטרפה לחגיגה, על כל המשתמע. המשתמע הוא, באופן טבעי, שכבות רכות של פסטה ורוטב, איים קטנים של תרד וריקוטה, כפות עמוסות ראגו בקר, וקצוות שחומים-פריכים של "הלמעלה", אלה שקיבלו זמן תנור צמוד מחבריהם, ויצאו ממנו מחוזקים יותר, ומבוקשים הרבה יותר. זה היה גם האות לחזור לפוקאצ'ה, ולנגב.
ליד, נטעם גם עוף קצ'יאטורה (עם פלפלים, זיתים, צלפים, תפוחי אדמה ושאלוטס, 74 שקלים), רך אך לא מסמורטט, נגיס אך עסיסי, חמצמץ- ועמוק. כדורי הבשר ברוטב עגבניות (72 שקלים) מוגשים כאן על פוקאצ'ת שום ועשבי תיבול, נוטפי מוצרלה ובועטי פרמזן. הסכין עובר דרך ארוכה מהעלים הירוקים עד הרוטב שמתאסף למטה, פוגש לא מעט רמות התנגדות, ומצליח להבקיע הכול ברוך, וקושי. בסוף מתקבל הביס. כלומר, מזלג שלקח כל מה שהוא יכול לקחת ועושה דרכו לפה בלוליינות ועם מיומנות מנופאית. אדום ולבן, ירוק ובשר. דמעה על טוני ודמעה על פולי, וחיוך.
אחרון נטרף הצ'יקן-פארם (73 שקלים), שניצל הלכה למעשה, עם הרבה פרמזן בציפוי פירורי הלחם, ועוד יותר הרבה רוטב עגבניות ומוצרלה מעליו ומתחתיו, מצדדיו ועל המפה והמפית, הסנטר והלחי. מלוכלך כמה שזה טעים. דירטי כמה שהייתי מכניס את זה לתוך חלה.
"What About My Bread?"
(כריסטופר מוציא לפועל תרגיל מאפיה-מאפייה נבזי אך הכרחי)
הארוחה נחתמת בטירמיסו הום-מייד (35 שקלים), סמיך-מסקרפונה ושחום-קקאו, ובגירסה מקומית קנויה של ספוליטאלה, אותו מאפה קונכיה עתיר-שכבות בצק פריך, קרם ריקוטה-הדרים בתוכו ודיפ שמנתי מושחת לצדו. כפית אחרונה צוללת לתוך הכוס, פירורים אחרונים נאספים מהשולחן, לגימה אחרונה של יין אדום (וקר, כמה כיף שלא מקובעים כאן), והביתה. הארוחה הבאה: 2023.
אלמליח ובנדלק הרימו מובלעת ניו-ג'רזית של ממש בתוך הכאוס שבטעות עדיין מתקרא כאן "תל אביב". המפות מחכות על השולחנות, הקירות מסוככים מפני אבק פועלי הבלאומילך, ואפילו הפלייליסט הורכב בקפידה, עם חשודים מיידיים (בון ג'ובי וסינטרה, אבל משום מה לא ספרינגסטין, לפחות לא ממה ששמעתי, ואת ספרינגסטין אני עדיין יכול לשמוע) ומחוספסים.
כל אלה, יחד עם האווירה הנינוחה בילט-אין של "זופה", החיוכים והשירות, והתחושה העירונית הכל-כך נדירה של אנשים שבאים לעבוד, ולהאכיל, הופכים את ה"אמריקנו" לפופ-אפ של קיץ, שחייב להתרחב לסתיו, ואז הלאה. או זה, או שנקרא לטוני.
"זופה אמריקנו", אבן גבירול 138, תל אביב. ראשון-חמישי 18:00-22:00, 03-6020291