פסטרמה בעבודת יד, וגבעות של רוסטביף: שני סנדוויצ'ים מצוינים בתל אביב

הסנדוויץ' השני הכי טוב שאכלתי בחיים שלי היה ב"תיאודור", מתישהו בשנת אלפיים ואוי אלוהים כמה אני קשיש.

המעדנייה המיתולוגית (כן, יש מקומות שמצליחים להחזיק את הכינוי הזה עם פאסון) ברחוב יהודה המכבי בתל אביב תיחזקה מבחוץ תור ויראלי מאוד בתקופה שבה ויראליות הייתה מילולית בלבד, וחגי דולב דאג לכל השאר מבפנים. לאוכל, וגם לתור.

לכל הטורים של "אוכלים הולכים"

מה כללה מדליית הכסף הסנדוויצ'אית הזאת? לא יודע. אני לא זוכר ממנה כמעט כלום.

כלומר, אני לא זוכר איזה לחם זה היה, ואני לא זוכר איזה בשר ואיזה גבינות נכנסו פנימה, כמה ירקות טריים וכמה מוחמצים, מה נמרח, האם עלים ואיזה סוג של קראנץ'. אבל אני זוכר את התור, ואת ההתרגשות התמימה שלי לעמוד בו (אכן, היו זמנים שהסכמתי להשתתף במחול הזה, אבל בהחלט לא עוד), כמו גם את הסיפוק האדיר בסיומו - ביס ששווה את כל הרעש, במחיר שאז היה יקר, והיום - גם בלי לזכור כמה בדיוק - לא היה קונה לך כלום מלבד עצבים.

הסנדוויץ' הכי טוב שאכלתי בחיים שלי היה בפינת בית הספר היסודי "אחווה" ברמלה, בואכה שנת "אבא, כשהיית ילד היו צבעים בטלוויזיה?".

זה היה קיוסק מבוטן שפנה במקביל לרחוב ולחצר, מגלח נדל"ן מזה ומזו באופן שווה. היו שם, אני משחזר, דברים שילדי אייטיז רמלאיים היו יכולים להרשות לעצמם לקנות (כלומר, לא הרבה) וגם את כריך הבית - רבע לחם לבן אחיד שתוכו נבצע החוצה ובמקומו נמזגה שקשוקה. כן, נמזגה.

מה עוד כללה מדליית הזהב הסנדוויצ'אית הזאת? לא יודע. אני לא זוכר ממנה כמעט כלום.

כלומר, אני זוכר את הלחם - כיכר אימתנית וטרייה, חתוכה לארבעה חלקים בגודל של ילקוט בניטקס - ותו לא, ומשער במידה רבה של פיכחון שהשקשוקה הייתה נטולת ביצים, למשל, ולא באמת עשירה, בטח ביחס למקובל כיום. אבל כולנו הבנו כבר את הקטע - זה היה בוודאות כריך מושלם, ולו רק בגלל שהוא נישא כל כך הרבה זמן בחלל הפה. את המחיר, אגב, אני זוכר היטב. 5 שקלים. היום זה לא יקנה לכם חצי קצה של פיתה בתל אביב, וזאת כמובן - ולצער כולם - השוואת מחירים המבוססת על דברים שקורים באמת.

בדיעבד, מרחק שנות אור מאותם כריכים, ברור לכל מי שהיה שם - ובהרבה מקומות אחרים, כי כריכי רבע לחם כאלה נמכרו הרי כמעט בכל בית ספר בארץ - שהזכרון ממתיק את הביקורת, ושמעדניות מושקעות נבחנות כיום במדדים קשוחים הרבה יותר. זה אומר גם שהמסע אחר הזוכה במדליית ארד נמשך כל העת.

וכך, פוסט שהעלה אסף דוקטור לעמוד האינסטגרם שלו, הציף בראש את כל אותם סנדוויצ'ים, ושלח אותי למכולת "האחים", בתוך מסעדת "האחים".

"אני יודע שלכל אחד יש את סנדוויץ' המכולת של ילדותו אבל זה שלי", כתב, "חומוס של האחים, פסטרמה הודו שהשרינו בתמלחת של דיבס ענבים ועישנו קלות בג'וספר, סלט כרוב במיונז, מלפפונים חמוצים ושריטה קטנה של אריסה".

כל הטוב הזה נכנס ללחמניית שומשום קלועה, טרייה ופשוטה, ומוצע לטייק-אווי מתוך המקרר של אותה מכולת, תמורת 21.90 שקלים. לצדה, יש גם לחמניה עם סלט ביצים, בצל מקורמל, בצל ירוק ומלפפון חמוץ (18.90), כך שפיקניק דו-ראשי יצא לדרכו, וכשאני אומר "פיקניק", אני מתכוון לספסל מפויח ברחוב מפויח, ללא שמיכת פיקה צבעונית, אך עם נוף קו ראשון לחפירות.

הסנדוויצ'ים עצמם היו טריים, אם כי זה עם סלט הביצים היה מעט יבשושי לקראת סופו. הסיבה שלשמה התכנסו (והתגנבנו לקנות כריך בשקית צלופן בדיוק בדקות שבהן "האחים" מתמלאת בסועדי צהריים עליזים) הייתה כמובטח - סנדוויץ' עמוס, מאוזן-מרקמים וטעים.

האם החומוס הביתי היה טוב יותר מהמקובל בז'אנר כריכי הפסטרמה שכולנו לקחנו לבית הספר בחיינו? כנראה שכן. האם הורגשה תמלחת הענבים שבה הושרתה הפסטרמה? Hell No, כמובן, אבל זה לא משנה שום דבר במנהרת הזמן שאליה הכניס אותנו דוקטור.

ויטרינת כריכים אחרת, דומה למדי במאפייניה, מסתתרת בצניעות ובממזריות במעמקי "יינות וטעמים", חנות היין המעולה שנטעה שורשים עמוקים ובריאים בכניסה לרמת גן, ושילחה סניף נוסף לעבר רחוב ויצמן בתל אביב, סמוך להיכל המשפט.

הכניסה עשויה לבלבל את הרעבים והמבולבלים, ומדפי הג'ין והטקילה עשויים לפתות בצדק, כמו כל מדפי ג'ין וטקילה פתיינים, אבל אם תהיו חזקים ותמשיכו מעט פנימה, תפגשו בקולקציה סולידית למדי של כריכי ג'בטה שמורכבים במקום לאורך היום, ומספקים בדיוק מה שהם אמורים לספק - סנדוויץ' שהוא ארוחה מצוינת בפני עצמה.

הכריך הספציפי שלקחתי כלל נתחים בינוניים בעוביים של רוסטביף מקומי, לא מעט עקצוץ חרדלי, כמות יפה של עלים ירוקים וסלרי מכוחות ההתנגדות, ועלה 32 שקלים, מחיר שלצערנו כבר כמעט לא קונה כריכים בעיר הזאת, בטח לא בגודל הזה ועם התכולה הבשרית הזאת.

המרפסת המוצלת והסימפטית של החנות מעלה הילוך בערב עם לא מעט יינות (וטעמים), אבל שווה ביקור גם בשעת צהריים חולית, בטח ביחס לאופציות הלאנץ' האחרות באזור הצחיח הזה, מובלעת קולינרית מעט מדוכדכת שאמורה לשרת אלפי מבקרים.

אי אפשר לזרוק אבן בעיר הזאת בלי לפגוע בסנדוויץ', ובצדק. עם כל העסקיות שלה, זאת עדיין אופציית סגירת הפינה המועדפת על רובינו. ובואו, איזה עסקיות עוד נשארו פה?

ובכל זאת, ועם כל המבחר, קשה לזכור בראש כריך ששרד יותר מכמה ימים, או אפילו יממה. רובם בסדר, רובם מבצעים את המוטל עליהם, ומלכתחילה רק מעטים נועדו להתחרות בזכרונות על מעדנייה אגדית וקיוסק שהגיש לילדים בכיתה ג' ארוחה מאוזנת של רבע לחם.

בדיוק בגלל כל אלה, כדאי להציף את אלה שעדיין משקיעים קצת יותר, מנסים, מתאמצים. הכריך שלהם הוא הכריך שלנו.

מכולת האחים, אבן גבירול 26, תל אביב

יינות וטעמים, ויצמן 2, תל אביב